לאחרונה אנשים קוראים לי משוגעת. לא שחשבתי שאני שפויה, אבל זה קצת הפריע לי. למה? כי הסיבה שהם פונים אליי ככה היא נטו בגלל שיש לי זווית ראיה קצת שונה מהנורמל - ואנשים לא תמיד מוכנים לקבל את השונה. אומרים שההבדל בין היגיון לשיגעון הוא דק מאוד... וואלה צודקים.
אי פעם חשבתם לעצמכם איך הרגישו גדולי המדענים והממציאים בתקופה שבה להגיד שהעולם הוא עגול נחשב כפירה? אז ככה אני מרגישה בערך. לפעמים אני חושבת שאני נמנית עם קומץ של אנשים יחידים בעולם שבאמת הצליחו להבין את הקץ', אבל כולם מסביב כל כך מקובעים על צורת חשיבה מסויימת שכל דבר אחר לא בא בחשבון. הם אפילו לא מוכנים להקשיב, הם פשוט פוסלים אותך על הסף ומוסרים לך שלל "ברכות ואיחולים"; ויש כאלו שכן שומעים - אבל לא באמת מקשיבים, הם כאילו מבינים ממה שאני מספרת את מה שהם רוצים לשמוע ונתפסים לקטנות לא רלוונטיות. זה באמת לא כזה מסובך, או שכן? או שאולי רק בראש שלי הכל מסתדר ככה?
לפעמים בא לי שיבינו אותי, שאני לא אהיה ה"מרדנית" הזו שתמיד חושבת אחרת מכולם.
זה יותר מדיי לבקש?
