לפני שבוע הלך לעולמו אחד מהנכסים הגדולים ביותר של תעשיית הפופ הקוריאנית. קים ג'ונגהיון (Kim Jonghyun) היה רק בן 27 כשהוא שם קץ לחייו, במכתבו הוא תיאר את דיכאון בו היה שרוי ואת התפישה שלו כמי שלא תורם מספיק ללהקה, לא כישרוני מספיק, לא טוב מספיק. למעריצים רבים זה היה אבסורד, ג'ונגהיון היה מלחין, יוצר, כותב, אמן; לכל הדעות בין האנשים הכישרוניים ביותר בתעשיית הקייפופ. הדימוי העצמי הנמוך שלו לא נתפש אצל מעריצים רבים, ואיש לא ציפה שהדיכאון הזה חמור עד כדי כך שהוא יוביל אותו להתאבד - במיוחד בגלל שהוא לא שמר עליו בסוד, דיבר עליו, שיתף וזכה לתמיכה רחבה.
לאחרונה אני נתקלת בהמון ערוצי חדשות ישראליים שמסקרים את ההתאבדות של ג'ונגהיון, בניהם Ynet ותאגיד השידור "כאן", שהעלו לשידור כתבות רדודות, לא מקצועיות ומלאות בטעויות. מביטוי לא נכון של השמות הקוריאנים לסימון של חבר להקה אחר כמי שנפטר, ובמוקדים רבים עלתה הטענה כי הסוכנויות הקוריאניות הן אלו שאחראיות על הלחץ השרוי על האיידולים הקוריאנים ואלו שהובילו את ג'ונגהיון להתאבד. זאת, כמובן, תוך התעלמות מוחלטת ממכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו, בו לא ציין אפילו לא פעם אחת את הסוכנות שלו כאשמה, אלא רק את הדיכאון שהיה שרוי בו כגורם לכך שלא היה מסוגל להמשיך להישאר בחיים והרצון הבלתי פוסק להפסיק את הכאב.
אתחיל ואומר שהחברה הקוריאנית היא חברה שלא מייחסת לבעיות דיכאון את החשיבות הראויה להן, ולא רק בקוריאה - בעיות נפשיות נתפשות כפחות "מחלה" מבעיה עם תסמינים פיזיים. יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים בקוריאה, אבל כשהתפישה היא שדיכאון היא לא באמת מחלה, או משהו ש"פשוט יעבור", לא בטוח שגם אם היו מעניקים לו את הטיפולים הראויים הוא היה מקבל טיפול ראוי. להגיד שההורים, החברים והסוכנות היו צריכים לדאוג לו לטיפול לא פותר את הבעיה - החברה הקוריאנית לא יודעת להתמודד עם בעיות נפשיות. נתעלם לרגע מהעובדה שבסוכנות של ג'ונגהיון הייתה קבוצת תמיכה לסובלים מדיכאון, איידולים רבים עברו בה במהלך שהותם בחברה. עם זאת, זה ממש לא אומר שהטיפול עצמו מספק דיו.
מה גם שלהאשים את הלחץ שאיידולים עוברים בקוריאה הוא מגוחך ומנותק מהמציאות. קוריאה היא המדינה עם שיעור ההתאבדות הגבוה בעולם מבין מדינות הOECD - עם שיעור של כ29 מתאבדים על כל 100,000 אנשים בשנה. בהתחשב בעובדה שקוריאה היא מדינה עם 51 מיליון תושבים (נכון לשנת 2017), אנחנו מדברים על בערך 15,000 מתאבדים בשנה. אם מסתכלים על כמות האיידולים שהתאבדו לאורך שלושים השנים שהתעשייה הזו מתפקדת - אני יכולה לספור אותם על כף היד שלי, אפילו לא עשרה. אבל בואו נעגל ונגיד שעשרה איידולים קוריאנים התאבדו לאורך ההיסטוריה, מתוך 15,000 איש לשנה לאורך 30 שנה שהם כמעט חצי מליון - מבינים כמה מנותק זה להאשים את התעשייה הקוריאנית בכך? אם כבר אפשר לומר לה כל הכבוד שהיא מגוננת באופן יחסי על איידולים בהשוואה למקרי ההתאבדות הרבים בבתי הספר, בעבודה המשרדית ועוד.
ושוב, אני לא אומרת שהתעשייה הזו תעשייה של זהב. היא תעשייה קשה, אבל היא מביאה כסף טוב מאוד ובגלל זה אנשים ממשיכים לעשות אודישנים למרות כל החסרונות. קוריאנים רבים מגיעים בגילאים צעירים מאוד לאודישנים, לעיתים אפילו מתחת לגיל 10, ועוברים סדרת אימונים שלא תבייש שחקן כדורגל מקצועי: קורסים בפיתוח קול, ריקוד, לימוד שפות, קורסי התנהגות בנימוסים והליכות ומה לא. בתקופה שבה קוריאנים מתאמנים להיות איידולים הם נקראים "טרייניז", וזו תעשייה משומנת היטב שמוכיחה את עצמה כטובה מאוד (במונחים כלכליים כמובן, הרי זה האינטרס שעומד מאחורי רוב התעשיות הממוסחרות האלו ברחבי העולם). אנשים יכולים להיות טרייניז לאורך שנים רבות, לעיתים אפילו עד 10 שנים (למרות שהמספר מצטמצם בשנים האחרונות) ורק אז הם זוכים "לפרוץ" בלהקה. כושר ההישרדות של אותה להקה תלוי בקונספט שלה, בחברי הלהקה עצמם, ביכולות שלהם, במראה החיצוני שלהם ובין היתר - בסוכנות ממנה הם מגיעים. ככל שהסוכנות גדולה ומוכרת יותר כך יש סיכוי טוב יותר שהאיידול יהיה מפורסם ומצליח, ושהלהקה שלו תשרוד לאורך זמן.
להרבה אנשים קל להפיל את האחריות על SM, הסוכנות היא בין השלוש הגדולות ביותר בקוריאה וידועה ביצירת הלהקות המצליחות שלה. הבעיה מתחילה בסיפור שקרה כמעט לפני 8 שנים, בהם SM החתימו אמנים כמו האנגנג וDBSK על חוזים שכיום מוגדרים כ"חוזי עבדות". אותם איידולים תבעו את הסוכנות על תנאים לא הוגנים וזכו בתביעה, ומאז התחילו רפורמות משמעותיות בה. נתחיל בזה שהמייסד שלה, לי סו מאן, ללא תפקיד פעיל בסוכנות יותר, אלא רק איש מפתח בה. החוזים שונו לחוזים ל7 שנים על פי המכון לסחר הוגן בקוריאה שמגדיר את מספר השנים הזה כחוקי, האיידולים מקבלים הכנסות שמתחילות ב40-60 אחוז לטובת החברה ומשתפרים עם הזמן לטובת האיידול. אמנים רבים בסוכנות מושקעים בה במניות, כך שהם מרוויחים מכל רווח של הסוכנות ושלהם, וחלק רב מהאמנים בה חברים בדריקטוריון של הסוכנות ומקבלי החלטות משמעותיים בה. לפני מספר שנים תבעו את הסוכנות מספר סינים נוספים על תנאים לא הוגנים, אך בית משפט קבע כי החברה זכאית. כך שלמרות שהיה קל למעריצים רבים להאשים את SM בכך שהם מפרים זכויות איידולים שוב לאחר המשבר של 2010, ניתן לראות שזה לא המצב והחברה עומדת בחוקים.
ושוב, אני לא אומרת שהתעשייה הזו תעשייה של זהב. היא תעשייה קשה, אבל היא מביאה כסף טוב מאוד ובגלל זה אנשים ממשיכים לעשות אודישנים למרות כל החסרונות. קוריאנים רבים מגיעים בגילאים צעירים מאוד לאודישנים, לעיתים אפילו מתחת לגיל 10, ועוברים סדרת אימונים שלא תבייש שחקן כדורגל מקצועי: קורסים בפיתוח קול, ריקוד, לימוד שפות, קורסי התנהגות בנימוסים והליכות ומה לא. בתקופה שבה קוריאנים מתאמנים להיות איידולים הם נקראים "טרייניז", וזו תעשייה משומנת היטב שמוכיחה את עצמה כטובה מאוד (במונחים כלכליים כמובן, הרי זה האינטרס שעומד מאחורי רוב התעשיות הממוסחרות האלו ברחבי העולם). אנשים יכולים להיות טרייניז לאורך שנים רבות, לעיתים אפילו עד 10 שנים (למרות שהמספר מצטמצם בשנים האחרונות) ורק אז הם זוכים "לפרוץ" בלהקה. כושר ההישרדות של אותה להקה תלוי בקונספט שלה, בחברי הלהקה עצמם, ביכולות שלהם, במראה החיצוני שלהם ובין היתר - בסוכנות ממנה הם מגיעים. ככל שהסוכנות גדולה ומוכרת יותר כך יש סיכוי טוב יותר שהאיידול יהיה מפורסם ומצליח, ושהלהקה שלו תשרוד לאורך זמן.
להרבה אנשים קל להפיל את האחריות על SM, הסוכנות היא בין השלוש הגדולות ביותר בקוריאה וידועה ביצירת הלהקות המצליחות שלה. הבעיה מתחילה בסיפור שקרה כמעט לפני 8 שנים, בהם SM החתימו אמנים כמו האנגנג וDBSK על חוזים שכיום מוגדרים כ"חוזי עבדות". אותם איידולים תבעו את הסוכנות על תנאים לא הוגנים וזכו בתביעה, ומאז התחילו רפורמות משמעותיות בה. נתחיל בזה שהמייסד שלה, לי סו מאן, ללא תפקיד פעיל בסוכנות יותר, אלא רק איש מפתח בה. החוזים שונו לחוזים ל7 שנים על פי המכון לסחר הוגן בקוריאה שמגדיר את מספר השנים הזה כחוקי, האיידולים מקבלים הכנסות שמתחילות ב40-60 אחוז לטובת החברה ומשתפרים עם הזמן לטובת האיידול. אמנים רבים בסוכנות מושקעים בה במניות, כך שהם מרוויחים מכל רווח של הסוכנות ושלהם, וחלק רב מהאמנים בה חברים בדריקטוריון של הסוכנות ומקבלי החלטות משמעותיים בה. לפני מספר שנים תבעו את הסוכנות מספר סינים נוספים על תנאים לא הוגנים, אך בית משפט קבע כי החברה זכאית. כך שלמרות שהיה קל למעריצים רבים להאשים את SM בכך שהם מפרים זכויות איידולים שוב לאחר המשבר של 2010, ניתן לראות שזה לא המצב והחברה עומדת בחוקים.
שייני הייתה להקה מפורסמת לכל הדעות, היא הרוויחה טוב והיה לה קהל מעריצים גדול מאוד במזרח אסיה ובעולם כולו. ג'ונגהיון זכה לחופש יצירתי בה, הוא הלחין וכתב ויישם את היכולות המוזיקליות שלו עבור אמנים רבים בתעשיית המוזיקה הקוריאנית. להגיד שהסוכנות דיכאה אותו, כפתה עליו דברים שהוא לא רוצה ושאם הייתה לו אפשרות לצאת ממנה הוא היה בורח הם לא מדויקים בלשון המעטה; שייני חתמו על חוזים עם SM במספר שנים שונות: 2008 (דביוט), 2009, 2013 ו-2017, כשהחוזה האחרון נחתם לפני כארבעה חודשים. ג'ונגהיון יכל לפרוש מהלקה בכמה וכמה הזדמנויות, אבל הוא לא עשה זאת. הוא גם לא חתם על חוזה בגיל צעיר שבו אין לו מספיק מודעות לחתום בה על חוזה, הוא חתם בגיל 18 ובהמשך בגילאים מבוגרים יותר בהם הייתה לו אחריות על מעשיו. הוא אהב ליצור מוזיקה, הוא אהב את המעריצים שלו והוא אהב את חברי הלהקה שלו. כל אלו לא סודות, ג'ונגהיון דיבר על כל אלו ואחרים בתוכניות הרדיו שלו ובאינסטגרם שלו. בוודאי ישנה האפשרות שלחץ מהפרסום הוביל בצורה כזו או אחרת להשפעה על הדיכאון של ג'ונגהיון, אבל היא לא הייתה הגורם הישיר להתאבדות שלו או גורם משמעותי לכך, ולכן אין טעם להאשים את הסוכנות בכך.
אם הייתי צריכה לחפש אשמים, מה שאני לא רואה צורך לעשות בכלל, הייתי מאשימה את החברה הקוריאנית בכללותה. אני מאמינה שאם הייתה התייחסות רבה יותר למחלות כמו דיכאון אולי ג'ונגהיון היה זוכה לטיפול רציני יותר, נכנס למסגרת מתאימה שתנתק אותו משגרת החיים התובענית והשופטת הזו ועוד. לא נשכח שמבחינת קוריאנים רבים לסבול מדיכאון ולקבל טיפול במוסד מתאים לזה יכול להיתפש בקוריאה ככתם לכל החיים - והחברה תתייחס אליהם בצורה שונה, מה שגורם להם מלכתחילה לא לרצות לקבל את הטיפולים האלו. ומכאן נובע שדרוש שינוי תפישה משמעותי בחברה הקוריאנית, ובייחוד כאלו המאפשרים להם לקבל את הטיפולים הנכונים בלי הביקורת המחמירה. ולסיום, התעשייה הקוריאנית לא שונה בהרבה מהתעשייה המערבית מבחינת הלחץ השרוי על המפורסמים, המעריצים הכפייתיים והחדירה לפרטיות. אז אין טעם להתנזר ממוזיקת פופ קוריאנית בכלל התעשייה, בדיוק כמו שלא נתנתק ממוזיקה אמריקאית בגלל התעשייה. אם כבר, נוכל לפחות לתרום במה שאנחנו יכולים ברמה הפרטית: להיות מעריצים טובים ומכבדים יותר לאיידולים האהובים עלינו.
אם הייתי צריכה לחפש אשמים, מה שאני לא רואה צורך לעשות בכלל, הייתי מאשימה את החברה הקוריאנית בכללותה. אני מאמינה שאם הייתה התייחסות רבה יותר למחלות כמו דיכאון אולי ג'ונגהיון היה זוכה לטיפול רציני יותר, נכנס למסגרת מתאימה שתנתק אותו משגרת החיים התובענית והשופטת הזו ועוד. לא נשכח שמבחינת קוריאנים רבים לסבול מדיכאון ולקבל טיפול במוסד מתאים לזה יכול להיתפש בקוריאה ככתם לכל החיים - והחברה תתייחס אליהם בצורה שונה, מה שגורם להם מלכתחילה לא לרצות לקבל את הטיפולים האלו. ומכאן נובע שדרוש שינוי תפישה משמעותי בחברה הקוריאנית, ובייחוד כאלו המאפשרים להם לקבל את הטיפולים הנכונים בלי הביקורת המחמירה. ולסיום, התעשייה הקוריאנית לא שונה בהרבה מהתעשייה המערבית מבחינת הלחץ השרוי על המפורסמים, המעריצים הכפייתיים והחדירה לפרטיות. אז אין טעם להתנזר ממוזיקת פופ קוריאנית בכלל התעשייה, בדיוק כמו שלא נתנתק ממוזיקה אמריקאית בגלל התעשייה. אם כבר, נוכל לפחות לתרום במה שאנחנו יכולים ברמה הפרטית: להיות מעריצים טובים ומכבדים יותר לאיידולים האהובים עלינו.
