אני באמת לא בנאדם שמאמין בסגירות מעגל, אבל קשה לי להתעלם מצירופי המקרים.
ממש שבוע לפני שהתגייסתי היה לי ריב מאוד גדול עם אבא שלי; אני לא זוכרת ממש על מה זה היה, שנתיים עברו מאז אחרי הכל, אבל אני זוכרת שלא דיברנו שבועיים וממש לא רציתי שהוא יבוא איתי ללשכת הגיוס. קצת הזוי לחשוב על מציאות שבה מישהו הולך להתגייס בלי ההורים שלו, אבל זה מה שרציתי באותו רגע. בסופו של יום הם כן באו איתי, רק בשביל הפרוטוקול וגם כי לא ממש היה לי איך להגיע ללשכת הגיוס בשבע בבוקר אם לא ברכב... אז כל תהליך הגיוס והפרידה היו אלו ששברו את הקרח, אבל אני בחיים לא אשכח את ההרגשה הזו.
תמיד אומרים שבניגוד לאלימות פיזית, בכוחן של מילים להשאיר צלקות שגם אם הן יגלידו הן תמיד ישאירו חותם. ולמרות החזות המאוד בטוחה בעצמי אני בן אדם מאוד רגשני וקל לפגיעה, וכל מה שנראה כלפי חוץ הוא לא יותר מאשר "שיריון" שנועד להגן עליי מהפגיעות האלה. כמו אנשים שצוחקים כדי להסתיר את הכאב? בול אני.
