נוכרייה היא סדרה בעלת שמונה ספרים המתורגמת מאנגלית בהוצאת כנרת. העלילה מתרחשת לאחר מלחמת העולם השניה ומספרת על אישה בשם קלייר רנדל שבעלה, פרנק, הוא היסטוריון הנמצא בעיצומה של עבודת שורשים ארוכה ומסועפת; מאחר ואחד מאבות אבותיו של פרנק הוא איש צבא אנגלי שכיהן במסגרת תפקידו הפיקודית על אדמות סקוטלנד, השניים נוסעים לשם על מנת לשפוך עוד קצת אור על עברו.
קלייר מגלה את היופי הטמון בסקוטלנד, ובמהלך טיול בה נקלעים קלייר ופרנק לטקס פגאני של עובדות אלילים סביב מעגל אבנים ענקי. איש לא הכין את קלייר למה שעתיד להתרחש ומגע לא מתוכנן באבנים זורק אותה אחורה בזמן לשנת 1743, בזמן כיבוש סקוטלנד על ידי האנגלים. קלייר, שקשה היה להתעלם מהיותה אנגליה, מוצאת את עצמה זרה בארץ נוכריה. הפערים בזמן וסודה המנותק מהמציאות מובילים אותה לבצע מעשים שמעולם לא חשבה שתעשה, אך חייבת לעשותם על מנת לשרוד בתקופה כה זרה לה. למזלה, היות פרנק היסטוריון ציידו אותה במידע חיוני אודות התקופה, אך האם תוכל להמנע מלעורר מהומה כשהיא יודעת כל כך הרבה על מה שצופן העתיד?
מזמן לא קראתי סדרה שסיקרנה אותי כמו זו, ועדיין כשהייתי ממליצה עליו לאנשים בחנות הם היו קוראים את התקציר ומגלגלים עיניים כשהם היו מגיעים לקטע שבו היא חוזרת בזמן. כן, היא חוזרת בזמן, אבל זה הקטע הבדיוני היחיד בסדרה הזו ואם תשאלו אותי גם המעניין ביותר - עצם העובדה שהיא באה מהעתיד לתקופה שלא לומדים עליה הרבה בדפי ההיסטוריה העמידו אותה במצבים מעניינים מאוד. מעבר לזה הרומן היה בטוב טעם, הכתיבה מצוינת וההיסטוריה רק העשירה את העלילה. מבחינתי אין ספר טוב כמו אחד שאפשר ללמוד ממנו דבר או שניים, ובנוכרייה למדתי לא מעט. קשה להסביר איך זה לקרוא ספר מצוין כזה אחרי המון ספרים ממוצעים שיוצאים לאחרונה. קלייר היא גיבורה מיוחדת, במיוחד בגלל שאינה קלישאתית כלל, ובהתחשב בתקופה - הדבר יוצא מן הכלל כפליים, שכן נשים היו מאוד צייתניות ומונמכות. קלייר לעומת זאת מביאה שביב של פמיניזם לתקופה הפרמיטיבית הזו, והופכת את העלילה למרתקת.
על אף שקראתי את התרגום העברי ולא את המקור, קשה לי להאמין שהייתי מתאכזבת פחות או יותר אילו הייתי קוראת אותו בשפה שונה. התרגום נעם לי, יאמר לזכות המתרגמת המקסימה. דיאנה גבלדון, כבעלת תואר לביולוגיה ימית, לא חסכה פירוטים על הנוף והסביבה; היא הצליחה לגרום לי לראות את סקוטלנד בנבכי מחשבותיי ורק בזכות התיאורים המדוייקים שלה. חלק גדול מהשיפוט שלי בספר הוא עד כמה אני מתחברת לכתיבה בו, ובסדרת הספרים הזו היה לנו קליק מיידי.
לא קל לתאר כמה הספר הזה מקסים מבלי לגלות את ההמשך בו, אבל למרות האורך המטורף של כל כרך (סביבות ה900 עמודים לספר והשלישי בסדרה פוצל לשניים בעברית), היא לא שיעממה אותי אפילו לרגע אחד. ממליצה בחום.
---
התופת הוא ספרו האחרון של דן בראון (נכון לפוסט זה) שתורגם לעברית בהוצאת מודן לאחר רבי מכר מפורסמים כמו "צופן דה וינצ'י", "מלאכים ושדים" ו-"הסמל האבוד".
העלילה ממשיכה עם גיבור הספרים הקודמים, רוברט לנגדון, המוצא את עצמו יום אחד פצוע בבית חולים במדינה זרה ואינו זוכר דבר מהימים האחרונים. הכל קורה מהר ועוד לפני שהוא מספיק לשמוע מה מתרחש יריות נשמעות ורוברט נתון בעיצומו של מרדף אחריו. האויב מאיים לחסל את מרבית העולם על ידי וירוס קטלני בכדי למנוע מצפיפות אוכלוסין לעשות את אותו הדבר ובידי לנגדון המפתח לסיים את הכל - רק שהוא אינו זוכר דבר שיכול לעזור לו במשימתו.
הרבה אנשים לא מתחברים לסיפורת של דן בראון, קשה לי להבין למה. התלבטתי קשות אם לקרוא אותו באנגלית או בעברית ובסופו של דבר הנחתי שלא התאכזבתי מהתרגום עד כה, אז למה שזה יקרה עכשיו?
פרט לכמה שגיאות קלות שאני מופתעת שלא תוקנו בעריכה הלשונית, נהניתי מאוד. אני לא חושבת שהייתי נהנית ממנו באנגלית באותה הצורה, דן בראון אוהב להשתמש בהמון אלמנטים היסטוריים ואומנותיים שלא שהייתי מזהה בשפה זרה ולכן שמחתי שהלכתי "על בטוח".
כמו שכבר ציינתי למעלה אני מאוד אוהבת ומתחברת לספרים שאני לומדת מהם, ובספרים של דן בראון אני לומדת המון. רוברט לנגדון הוא מרצה לתולדות האמנות וחקר הסמלים, כך שבצורה בלתי נמנעת הוא זורק המון פיסות מידע שמעשירות את הידע האישי שלי ובאורך פלא גם משתלבות בעלילה. "התופת" הוא יצירה מאת דנטה, שעליה מבוססת רוב העלילה. אתבייש ואומר שלא הכרתי אותה לפני כן, לא את הטקסט (הקומדיה האלוהית) ולא את הציור המפורסם של בוטצ'ילי שצוייר בעקבותיו.
העלילה הייתה מרתקת, כרגיל, לא ציפיתי לאחרת. מה כן, הרגיש לי כאילו היא יכלה להיעשות בצורה טובה יותר. אחרי כל כך הרבה מרדפים שלנגדון עובר בספרים הקודמים זה הרגיש לי יותר כאילו הוא צריך לעבור הסבת מקצוע לשוטר ולא להמשיך להיות מרצה באוניברסיטה, כמה פעמים הוא יקלע לדרמות האלה "במקרה"?
אבל אם מתעלמים לרגע מכל המקריות הלא מקרית הזו, נהניתי מאוד. הספר הזה העלה לי נקודות מחשבה על פיצוץ אוכלוסין ועל כמה שזו בעיה שצריך לייחס לה חשיבות. אם זו הייתה המטרה שלו, הוא עשה את העבודה. אבל יכול להיות מאוד שהמשכתי לחשוב על זה רק בגלל שלא מזמן גם צפיתי בסדרה "UTOPIA" שמדברת גם היא בדיוק על קונספירציות מהסוג הזה.
סך הכל היו לדן בראון יצירות מוצלחות יותר, אבל לא השתעממתי לרגע.
---
הספר "קולו של המלאך" תורגם לעברית מצרפתית בהוצאת כנרת.
העלילה סובבת אחר מדלן, בחורה המנהלת חנות פרחים, החוזרת מבילוי משפחתי, ואחר ג'ונתן, שף שירד מנכסיו הנפגש בשדה התעופה עם גרושתו ועם בנו המגיע אליו לחופשת חג המולד. השניים נתקלים זה בזו ליד קפטריה ומתחלפים בסלולאריים שלהם. מעשה לכאורה תמים, אך הסודות שהוטמנו במכשיר הקטן לאט לאט צפים ומעלים סימני שאלה הגורמים לשני הזרים הללו להפגש בשנית.
כשקראתי את הדפים הראשונים של הספר חשבתי שמדובר ברומן קליל, אחרי הכל כמה ספרים כאלה כבר התחילו ממפגש מרגש בין זוג ש"בטעות" נתקל זה בזו במקום הומה כלשהו ומתחלפים בניהם בטלפונים? המון. אני יכולה להריץ בראש עכשיו לפחות עשר עלילות שונות שהתחילו ממקרים דומים. אז חשבתי שזה יהיה ספר נחמד להעביר איתו את יום כיפור, רק שנחוור לי לאחר חמישים עמודים שלא מדובר כלל ברומן קיטשי, אם כי במותחן סוחף.
פרט לשימוש במילה "דלעתות" ולא "דלועים" שעשתה לי רע בעין, התרגום לא הרגיש לי מוזר בהתחשב בעובדה שאני לא קוראת סיפורת צרפתית בדרך כלל. לא ציפיתי בכלל להשתלשלות האירועים, לא חשדתי בכלום. אני לא אכביר במילים כי כל מה שיפה בספר הזה הוא אפקט ההפתעה ולכן רק אציין שהוא מותחן מצויין ולא ארוך במיוחד, קצר וקולע.
---
"אחרי ש..." הוא הספר הראשון בטרילוגיה מאת אנה טוד שיצא לאור תחת הוצאת "אהבות" בשנת 2015.
טסה היא ילדה טובה המגיעה ליום הלימודים הראשון שלה בקולג', יש לה בבית חבר נאמן שמחכה לה ואמא שבנתה עבורה את החיים המושלמים; אך חיי הקולג' הם אינם כפי שציפתה, וטסה מגלה המון על עצמה כשהיא פוגשת בהרדן, הלא הוא יקיר הבנות. טסה נכנסת למערבולת של רגשות, מצד אחד יש לה חבר מזה שנים, ומצד שני הוא לא מתקרב אפילו בקצת למה שהרדן גורם לה להרגיש. למרות שהרדן מרושע אליה כל הזמן, ולמרות ההפצרות הרבות מצד אימה וחברתה החדשה כי מדובר בטעות שהיא עוד תתחרט עליה, טסה נכנסת לתוך רומן סוער עם הבחור האחרון שחשבה שיחשוק בה ונאלצת להתמודד עם ההשלכות.
אם להודות באמת זה הכי פחות סגנון הקריאה שלי, אבל בחרתי לקרוא את הספר למרות זאת כי יותר מידיי לקוחות קונות אותו ואני צריכה לדעת במה מדובר. בשורה התחתונה? "חמישים גוונים של אפור" גרסאת הנוער. המחברת, אנה טוד, ביססה את הרדן על הארי מלהקת הבנים "וואן דירקשן" ופרסמה את הפאפניק הזה בוואטפד (Wattpad), הסיפור שלה הצליח מאוד ברשת ולבסוף יצא לאור ואף תורגם למגוון שפות. קשה להתעלם שמדובר בפאנפיק, הפרקים קצרים ממש, הבחורה רגשנית למדי והגיבור מושלם מכדי להיות אמיתי. ועדיין, קראתי את הספר והרגשתי את עצמי מזדהה עם חלקים לא קטנים בו, בשל היותי בעצמי בשנות העשרים לחיי. אין מה לעשות, יש דברים שלא משתנים לא משנה כמה מנוסה אתה חושב שאתה.
אזכם ואומר שזה לא ספל התה שלי, אבל לא השתעממתי יותר מידיי... מרובו. הוא מיחזר את עצמו המון בסצנות הנהאהבים והריבים החוזרים ונשנים, התמימות של הדמות הראשית לפעמים עלתה לי על העצבים והיכולת של הרדן להיות פשוט ביריון דוחה גם עיצבנה אותי לא מעט, אבל הסתקרנתי לראות מה קורה בהמשך. חוץ מזה שאני מאוד אוהבת את הארי מוואן דירקשן, והיה לי קל לדמיין אותו כדמות הראשית. יכול להיות שאמשיך את הספר השני אם לא יהיה לי משהו טוב יותר לקרוא. עד אז... מומלץ לאוהבי הז'אנר.
---
אחד ועוד אחד - ג'וג'ו מויס \\ One Plus One - Jojo Moyes
ספרה השלישי המתורגם לעברית של ג'וג'ו מויס, אחרי "הנערה שהשארת מאחור" ו"ללכת בדרכך", שלושתם הוצאו לאור בהוצאת ידיעות.
ג'סיקה ריי תומאס היא אם חד הורית לגאונת מתמטיקה לא קטנה, אך הקשיים הכלכליים במשפחתה מעמידים אותה בניסיונות לא קלים בנוגע לעתידה של ביתה. אחד מאותם ניסיונות מגיע בדמות אולימפיאדה למתמטיקה, שהמנצח בה עתיד לזכות בסכום כלכלי שיכול לסדר לביתה של ג'סיקה את כל המשך לימודיה. בדיוק כשנדמה לה שלא תוכל להרשות לעצמה לנסוע לתחרות המרוחקת מגיע האביר על הסוס הלבן - הלא הוא האדון בן המעמד הגבוה שאת ביתו היא מנקה למחייתה. לכאורה, מעשה של טוב לב, אך זוהי הפעם הראשונה שהוא עושה אותה עבור מישהו שאינו הוא עצמו. כך השניים לומדים להכיר את עצמם ואחד את השני, ונרקם בניהם סיפור אהבה מיוחד על רקע הזדמנות פז זו.
נשמע כמו סיפור סינדרלה? זה בדיוק מה שהוא. קשה להסביר במילים איך ג'וג'ו מויס יודעת לקחת עלילות כל כך בנאליות וממוחזרות ולעשות מהן משהו מיוחד, ובכל זאת בכל ספר שלה היא מצליחה לקחת את בת המעמד הנמוך ובן המעמד הגבוה וליצור בניהם איזשהו סיפור אהבה שלא מרגיש כאילו נסחט מכל החורים. כן, קצת קלישאתי וקצת נדוש, אבל עבור ספר יחיד עם התחלה וסוף הוא לגמרי עושה את העבודה. הרבה אמרו שהוא יורד ברמתו מסיפוריה הקודמים, ואולי הוא באמת פחות סוחט דמעות, אבל לדעתי הוא ספר מקסים ששווה לבזבז עליו יום קריאה. פיתוח דמויות מקסים, עלילה מתפתחת, כתיבה מצויינת. אני אהבתי.
---
ספרו האחרון של סמי מיכאל, יצא בהוצאת כנרת.
זהו סיפור אהבתם של כמאל לאלמאסה, שניהם יהודי בגדד בשנות השלושים. הוא בן עשירים ואילו היא נמסרת להם על ידי אימה על מנת להפוך למשרתת בביתם, וזו כדי להצילה מסכנות היום העורבות לה ברחובות. הסיפור עוקב אחרי השניים, על סיפור אהבתם מהתחלתו ועד סופו וטומן בחובו פיתולים עלילתיים לא צפויים.
מזמן לא קראתי ספר ישראלי שאהבתי כל כך. לסמי מיכאל יש סיפורת שמזכירה קצת טקסטים לבגרות, ועדיין כל כך כיף לקרוא ולהתחבר אליו. הכתיבה שלו מופלאה בעיניי, עברית נכונה עם שימוש במילים שכבר לא ניתן למצוא בספרות, לא מקור ולא מתורגמת. העלילה הייתה קצת נדושה, הבאתי עוד ספר עם עלילה דומה במקצת ממש למעלה (ג'וג'ו מויס) ועדיין היכולת של סמי מיכאל לתאר את מצב העוני ואת בגדד של אותה תקופה שיוו לספר מעלות משלו. לא הייתי אומרת שזה ספר שיתחבב על ידי הנוער של ימינו, אבל בהחלט ספר מומלץ לאוהבי סיפורת ישראלית איכותית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה