בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט. אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:
והיום אני הולכת להתייחס לאחת הלהקות הטובות והלא מוערכות ביותר שקיימות בתעשיית הקייפופ - סאני היל.
והיום אני הולכת להתייחס לאחת הלהקות הטובות והלא מוערכות ביותר שקיימות בתעשיית הקייפופ - סאני היל.
בדיוק באותה תקופה נארשה מבראון אייד גירלז יצאה בסולו ׁ(המדהים אם יורשה לי לציין) שלה - מאמא מיה, ושלושת הבנות תרמו לא מעט לשיר הזה בשיתוף פעולה מדהים. גם ג'אנגהיון תרם לשיר, אמנם לא ווקאלית, אך הוא השתתף כשחקן בקליפ.
לאחר מכן נוספה ללהקה מיסונג, והיא חתמה סופית את הלהקה עם 4 בנות - ג'ובי, סונגהא, קוטה, מיסונג ובחור אחד - ג'אנגהיון.
משנת 2011 ועד היום הבנות נמצאות תחת LOEN.
מה שמיוחד בסאני היל זה שזו להקה באמת שונה מכל דבר אחר שתמצאו בקייפופ; עזבו לרגע את העובדה שיש שם בחור, לא שהוא באמת תורם ווקאלית, אבל כל הקיום שלו בין ארבעת המושלמות הנוספות תורם בצורה מטורפת להווי שהן משרות. ואם להכנס לקטנות הוא כן שר פה ושם וזה כן עושה את ההבדל מבחינתי.
אבל מעבר לזה שהם ווקאלים מטורפים - השירים שלהם הם בין השירים היותר עמוקים שיצא לי להתקל בהם. לא סתם עוד שירים על אהבה מצוצה מהאצבע, שירים על פרידות קיטצ'יות ועל הנשיקה הראשונה. סאני היל באמת מביאים לידי שיר את הדברים החשובים בחיים, השירים עם המוסר השכל, השירים עם הקליפים שגורמים לך לבכות והשירים שגורמים לך ללכת לעשות חושבים על מה באמת עשית עד עכשיו עם החיים שלך.
השיר הראשון של סאני היל כלהקה של חמש יצא בשנת 2011 - מידנייט סירקס (קרקס חצות). השיר מדבר על היות האדם תלוי באנשים אחרים, "המושכים בחוטים". על כמה שהן רוצות להשתחרר מהשליטה הזו בהן ועל כמה שזה קשה להיות כלוא בכלוב ולשעשע את ההולכים ושבים. השיר הזה יצר המון דרמה והתפעלות (ויש סיבה - זה שיר מדהים מכל הבחינות), אך הן לא הפסיקו כאן וחודשיים לאחר מכן שיחררו את השיר פריי.
פריי (תפילה) הוא שיר מצמרר, מעבר לקליפ שהוא עצמו מרטיט השיר עצמו יכול לגרום לי להזיל דמעה כל פעם מחדש. השיר מדבר על האמונה האמיתית בכוחה של תפילה לגרום לשינוי, לגרום לדברים להתגשם, ובעיקר בתקווה הלפעמים כוזבת שאנשים תולים בה כדי להינצל מהצרות הבאות עליהם.
תודה רבה לHebrew Sub על התרגום (נלקח מיוטיוב)
בתחילת שנת 2012 סאני היל חזרו עם השיר - דה גראסהופר סונג (שיר הצרצר). השיר מדבר, כפי שמשתמע, על הצרצר והנמלה. אך הפעם המוסר השכל אינו מהצד של הנמלה - השואף לחנך את הצרצר לחיות בחסכנות, בעבודת כפיים ותכנון של העתיד המחושב. השיר מציג את עולמה של הצרצרה, שחיה את חיי המותרות השאננים שלה ואינה נתונה ללחץ העבודה הנכפה על הנמלה לנצח.
השיר הזה מייצג כל כך הרבה מבחינתי, מעבר להשקעה מטורפת בקליפ ובהרכב המוזיקלי, השיר הזה באמת גורם לך לעצור ולחשוב לרגע אם זה באמת שווה לתכנן את חייך מראש, להיות תמיד שקול ו"בטוח". השיר הזה מציג את הצד של האנשים שמחליטים לחיות את החיים שלהם, כי חיים רק פעם אחת; ונותן לנו את הסיבות הלגיטימיות ללמה לא להתייחס אליהם כעוד סתם "עצלנים".
קשה לי להגיד שאני שלמה עם ההחלטה הזו, כי כמו שכבר אמרתי - לדעתי ג'אנגהיון תרם המון למה שסאני היל ייצגו. ולמרות שהוא זכה לשורה פה ושם בשיר, הוא עשה את כל ההבדל. גם הידיעה שהיא גילם ברוב הקליפים שלהם שחקן ראשי (ואפילו דיי מוכשר) שמחה אותי, ועכשיו כשהוא לא חלק מסאני היל יותר מרגישים בחסר.
ממש בסוף 2012 הבנות הצליחו להוציא עוד שיר - איז דה ווייט הורס קאמינג? (האם הסוס הלבן מגיע?) שגם לו, כמו לכל שאר השירים שלהן, יש מוסר השכל לא קטן. השיר מדבר על הגשמיות של האדם, על זה שאנשים בוחנים אחרים (ובשיר הזה באופן מובהק ביותר מוצגת הגישה הפנימיסטית ולכן - בעיקר בוחנים נשים) על סמך קריטריונים שלא משקפים שום דבר מהיכולות האמיתיות שלהם. על איך החברה תמיד שואפת לתת ציונים, לסווג ולקטלג כל דבר מ1 עד 10 ומA עד F. מאוחר יותר הן הוציאו גם את שיר הבלדה גודביי טו רומאנס (להתראות לאהבה), שלפי דבריהן היה סוג של ריענון מכל שירי הפופ שהם הוציאו באותה תקופה.
תודה רבה לויקה (נלקח מיוטיוב)
שנת 2013 (וקצת הלאה) הייתה שנה יחסית חלשה לסאני היל, כי הן איבדו את הקונספט המדהים שהיה להן לפני כן. הן הוציאו שירים פחות מוצלחים לדעתי, כמו דארלינג אוף אול הארטס (החביבה על כולם). זה היה שיר מקסים והן באמת ניסו דברים חדשים, אבל זה לא היה ה"וואו" שתמיד יש לי מהן. השיר עצמו היה מקסים מבחינת ליריקה, והקליפ היה משעשע כמו שרק הן יודעות לעשות, אבל לא היה לי את הקליק הזה. כנ"ל לגבי הבלדה "דונג סיי אניטינג" (אל תאמר דבר) שיצאה השנה, היא הייתה מרגשת ומדהימה, אבל רחוקה שנות אור מבלאדה כמו "פריי". ואותו דבר תופס לגבי הבלדה האחרונה שהן הוציאו לפני כחודש - וואנס אין סאמר (פעם בקיץ), שהייתה חמודה ומעולה ווקאלית אבל מאוד לא "סאני היל" שאהבתי והוקרתי.
למזלי הרב, חודש שעבר הבנות חזרו עם שיר שנתן בי תקוות. מאנדיי בלוז (א.ק.א שביזות יום א') הוא שיר מדהים, ווקאלית, ויזואלית ורעיונית. השיר מדבר על חלומה של עובדת משרד להשתחרר מהלחץ ומהכפייה היום יומית שלה, ועל הכמיהה המטורפת שלה לסופ"ש - בו תוכל לצאת ולבלות; אך בסופו של שבוע היא תמיד חוזרת לשיר את הבלוז-יום-ב' שלה, שיר עצוב על כמה החיים שלה קשים וממורמרים ועל כמה הסופ"ש עובר מהר מידיי.
הייתה לי בעיה עם זה שהן השתמשו בסקסיות שלהן כמשהו חומרי וחסר פואנטה, לא הייתה לו שום חשיבות בקליפ, כל הפיתויים האלה של הגברים במשרד - תקנו אותי אם אני טועה, כי אני אשמח לטעות ולגלות שכן היה בזה שימוש שהוא לא סתם לחשוף ציצים ורגליים. וכן, לא היה טוויסט מעניין ו"סאני הילי" כמו שיש בשאר השירים המוצלחים שלהן, אבל זו התחלה טובה לדעתי לחזרה לשורשים. אז נקווה לטוב (;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה