 |
| פסטיגל 2002 - פסטיגל מהסרטים, מספר על ילד ואיש מבוגר שיוצאים במסע חיפוש אחר הסרטים שנעלמו. בין מוסרי ההשכל - כשהשניים קטנים לגודל של חרקים ושרים את השיר "אל תשכחו את הקטנים". |
באמת שקשה לי, במיוחד בתור מעריצה כל כך הדוקה של הפסטיגלים דאז, לראות את מה שהולך ומדרדר כמו כדור במפולת שלגים בתעשיית הענק הזו. הרמה ירדה לחלוטין, התכנים שמועברים רחוקים מלהיות כאלה שהייתי רוצה שילדיי יגדלו עליהם, השירים חסרי פואנטה ברובם ונשמעים כאילו לא הושקע בהם הרבה מאמץ מלבד לתת לבָּחוּר לחפש כמה שורות שיתחרזו אחת בשניה, והרעיונות לנושאי הפסטיגל פשוט נגנבים בחוסר מקוריות מוחלט מטרנדים שנתיים; כאילו חנוך רוזן מקליד בשורת החיפוש של גוגל: "2014" קצת לקראת חנוכה ובודק מה הכי תפס השנה.
(ראו ערך: משחקי הפסטיגל\משחקי הרעב ולילה מטורף בפסטיגל\לילה מטורף במוזיאון).
יש מצב גדול שמי שקורא כרגע את הפוסט הזה לא מבין בכלל על מה אני מדברת ועל שום מה ולמה אני חושבת שיש לי את הזכות להשמיץ ככה את הפסטיגלים של העשור האחרון. ובכן, מצטערת לבשר לכם שאם אתם אכן לא מבינים במה מדובר - כנראה שפספסתם כמה מהיצירות הישראליות הטובות ביותר המיועדות לילדי המדינה.
אז תנו לי לחשוף אתכם לקצת מעבר ואולי, רק אולי, אצליח להשריש לתודעה שלכם את הסיבה שבגללה אני מאוכזבת משירים כמו שיר הסלפי, שיצא לא מזמן כטיזר לאחד משירי "משחקי הפסטיגל", פסטיגל שנת 2014.
הפסטיגלים שאני גדלתי עליהם היו על תקן הצגה, לא מופע פעלולים ואקרובטיקה כמו שעושים ממנו היום, ממש הצגה עם התסריט הכי-בגרות-בתיאטרון שקיים. התלבושות והתפאורה היו הדבר הכי פחות משמעותי שממנו נהניתי כשצפיתי בכל כך הרבה מודלים לחיקוי שהתרוצצו על הבמה ושרו שירים שמהם למדתי כל כך הרבה מוסרי השכל. אם הרעיון שעומד מאחורי הפסטיגלים היום מושפע מטרנדים חולפים שלפיהם נכתבים העלילה והשירים (שאין להם יותר מידיי מה לתרום חוץ מלהיות יותר שיקים ואופנתיים ולהציג כמה שיותר סלבס ישראליים שיגרמו לילדי וילדות ישראל לצרוח כמו משוגעים) אז הפסטיגלים של פעם באמת סבבו אחרי רעיון שמטרתו להעביר מסר, ועל גביו הולחנו ונכתבו שירים שאמורים ללוות את כוכבי הפסטיגל לאורך כל ההצגה, האמנם מטאפורית, אך טומנת בחובה משל ונמשל שקשה לפספס גם בגילאים כשל קהל היעד המדובר.
אז בואו נתחיל עם קצת היסטוריה: בשנת 1981 הפסטיגלים התחילו בכלל כאירועים עירוניים, בעיקר בחיפה ולאחר מכן גם בתל-אביב וערים נוספות. הפקה מרהיבה של ירון ומיקי פלד, שמות שכמעט כל ילד בן גילי הכיר. בעבר התמקדו הפסטיגלים בעיקר בשירה של אישים מפורסמים בזמנם, ולאט לאט הפכו למעין מחזות זמר לילדים.
ההצגות היו מאוד שטחיות; לדוגמא פסטיגל 1997 שעסק בילד ששכחו אותו בלונה פארק, הוא נאלץ לברוח משני רשעים שבסופו של דבר הוא מביס בשיתוף פעולה עם חברים שהכיר במקום. השירים והדרך שבה הציגו את הסיפור לא רק שהיו מעולים, אלא גם העצימו את הלכאורה "עלילה לוקה בחסר" הזו והפכו אותה לפסטיגל מדהים ומהנה.
מחרוזת שנת 1997 מתחילה עם השיר "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד", שיר עוצמתי ומרטיט על המציאות הישראלית שלצערנו רלוונטית גם היום. עצם העובדה ששיר כזה פותח את מחרוזת הפסטיגל רק מחדד את מה שאני מנסה להעביר פה - התכנים היו כל כך עמוקים ובעלי משמעות בעבר, ולעומתם התכנים הנוכחיים מתגמדים כאין וכאפס.
רק שנה לאחר מכן, בפסטיגל 1998 - "הבחירה של הילדים" - המספר על ילד בשם אמיר שחולם שהוא מגיע לעולם של יצורים בשם "מוצ'קינים" ומכיר שם חברים חדשים, כבר התחילו לראות ניצנים של הפסטיגל שאנחנו מכירים כיום - זה עם הרקדנים והתלבושות המתואמות; אט אט החל הפסטיגל לגבש צורה של מופע מושקע הרבה יותר. השתתפו בו המון מהאמנים בפסטיגלים שקדמו לו אך בד בבד גם אמנים חדשים.
כן או לא - נמרוד רשף; האיש והראסטות.
משנת 1999 התחיל הרעיון של עלילה מורכבת יותר, "פסטיגל מילניום", כשמו כן הוא - פסטיגל הקורא לבואן של שנות המילניום, שנות ה2000. הפסטיגל עסק בחיפוש אחר מילניום, אותה גילמה ילדה קטנה שנחטפה, ועל חני נחמיאס להשיב אותה לפני שיגיע זמנה להגיע לעולם.
זה נשמע אולי מאוד פשוט, אבל זה בעצם עמוק כל כך. הפסטיגל הזה מדבר באמת ובתמים על החשש של האנושות בתקופה ההיא - להגיע לשנת 2000, או כמו שאנחנו אומרים היום - "להחליף קידומת".
אני רק אשים פה את שיר הפתיחה - "כי העתיד שייך לילדים", ששרה חני נחמיאס. השיר הזה כל כך עוצמתי, יש בו כל כך הרבה מה להכיל ובפרט את משמעות הפוסט הזה כולו - העתיד שייך לילדים, ומה שאנחנו מחנכים אותם הוא מה שמבסס אותם ונשאר איתם לאורך כל הדרך. אז על אילו ערכים הייתם רוצים שהילדים שלכם יחונכו? על שירים כמו "בואו נרים את היד ונצלם תמונה בים" או על שירים כמו:
התחלתי והיללתי את פסטיגל 1999 כי הוא באמת אחד הפסטיגלים שאני יותר זוכרת, היו בו שירים מדהימים שאני עד היום מתרגשת לשמוע מחדש. ולדעתי איזון מושלם בין ההצגתיות הגרנדזיוזית עם התלבושות המיוחדות לבין שירה לצלילי לחנים קליטים ששולבו עם מילים מדהימות.
הנה לכם שיר של דפנה דקל, היום חלק מכם אולי זוכרים אותה כדפנה מ"דפנה ודודידו", אבל לפני כל זה היא הייתה כוכבת מדהימה:
אני חושבת שהבאתי מספיק דוגמאות מפסטיגלים נושנים בשביל שתבינו את רמת ההשוואה. וכן, אמנם הבאתי פה פסטיגלים משנות ה90 אך היו פסטיגלים מדהימים גם בעשור הראשון של שנות האלפיים.
למרות זאת, נדמה כי ככל שהמופעים הולכים ונהיים מושקעים יותר כך הם מאבדים מהפואנטה שלהם, והתוכן נהיה מאוס וגרוע. חבל, זה פספוס עצום, בכוחו של הפסטיגל להשריש אידיאולוגיות חשובות כל כך בילדי הדור הזה והוא פשוט מתבזבז ב4 שעות של קרקס ותו לא.
אני קוראת לחנוך רוזן, שבאמת היה חלוץ פסטיגל-של-פעם כשחקן ויוצר, לשים לב לגרף ועד כמה הוא מדרדר.
יש אנשים שלא מבינים שבכוחם לגרום לשינוי גורלות של כל כך הרבה אנשים, ואני יכולה להגיד בבירור שהפסטיגלים ותוכנם עיצבו אותי ואת תורות החיים של מי שאני היום. בגלל זה כל כך עצוב לי כשאני רואה את אחותי בת העשר יושבת ובוהה בפסטיגל שהוא לא יותר מאורות וצבעים, אבל בשורה התחתונה היא לומדת להתנהג כמו כל מה שאני לא הייתי מאחלת לאף ילד בגילה.
אני מרגישה שלא הצלחתי להכניס פה את כל מה שרציתי, אבל אני אשאיר את זה לכם כנקודה למחשבה.
שלא לדבר על כך שיש בו תכנים שפשוט לא מיועדים לילדים.
השבמחקהשיר טיק טוק של קישה, עם כל הכבוד, לא מיועד לילדים וזה שאתם סומכים שהם לא יבינו את המילים? או שהם שומעים אותו במקומות אחרים? זה עדיין לא תירוץ לשים תוכן שלא מיועד במובהק לילדים בפסטיגל.
הייתה לי שיחה על זה עם מישהי אתמול.
מחקפעם מה שהיה יפה בילדות שלי לפחות זה שהיו כל כך הרבה מסרים מיניים או בוטים בתוכניות שלא הבנתי בכלל, הדור של פעם לא היה כל כך מעורה ב"עולם המבוגרים" בשביל להבין את כל השטויות האלה.
אני יושבת ומסתכלת על שירים ותוכניות ישנים ותוהה לעצמי "איך לא הבנתי את זה ככה כשהייתי קטנה?"
ואז מבינה שזה פשוט עיניין של חינוך קלוקל.