הנקמה המתוקה.

עקב פטירתו של מחשבי היקר, האובססיה של אחים שלי לשלהם ובעיקר התקציב הדל שלי שלא מאפשר לי לצאת לטייל בכל יום שאני בבית - הייתי צריכה איזושהי תעסוקה, שבזמן האחרון לובשת את צורתן של סדרות זמינות מאת הוט VOD. כך שלמרות הכותרת הפיקנטית למדיי, אני מדברת הפעם על הסדרה האמריקאית - נקמה.

הסדרה מדברת על בחורה בשם אמנדה קלארק שבגיל צעיר אביה הופלל בביצוע פיגוע טרור שלא נטל בו חלק מעולם, ועל מסע הנקמה הארוך שלה בכל אלו האחראים בטיוח הפרשה. אני כרגע באמצע העונה השניה ואני בולעת את הפרקים האלה בלי מלח בשישי-שבת שלי בבית. סדרה מעולה, ממליצה בחום. אבל למוח היצירתי שלי יש נטייה לקחת סדרות עמוקות ומלאות לקח ומוסר השכל ולהלביש אותה על החיים האישיים שלי. כאילו לכל דבר שאני נתקלת בו בחיי היום-יום שלי יש איזושהי פרשנות שאני יכולה לשאוב.

לא משהו.

מכירים את זה שאתם קמים ומבינים שזה לא היום שלכם? אז זה מה שעובר עליי בערך רוב השבוע. כל שבוע.
אני באמת חושבת מה יקרה כשאני אשתחרר, כביכול לא עוד הרבה זמן בכלל, אבל בפועל עוד המון המון ימים מיוסרים שכאלה.
אני מנסה רגע לחזור אחורה, שנתיים קודם, הייתי כל מה ששאפתי להיות. אולי פחות בוגרת, דברים שכן יאמרו לטובת צה"ל, ואני לא מתחרטת לשנייה על כל רגע שעברתי בשנתיים האלה, אבל אם הייתה לי זכות בחירה אם להתחשל ולהתבגר באמצעות סיטואציות קשות כמו אלו שעוברות עליי בשנה האחרונה או להתבגר בצורה פחות מייסרת ומשמעותית אבל להשאר בנאדם שמח כשהייתי... אני שואפת ביותר לאופציה השניה כרגע. אולי סתם כי אני בסערת רגשות מתמדת בזמן האחרון, ואולי אני אסתכל על הפוסט הזה עוד שנה-שנתיים ואגיד לעצמי שזה ממש לא נכון ושהשירות שלי היה הדבר הכי טוב בחיים שלי, אבל כרגע זו ההרגשה שלי.
אני לא מזלזלת בשום תפקיד בצבא, אבל אני לא יכולה להתייחס לתפקיד שלי בקלות ראש. כשרק הגעתי לחמ"ל הערכתי כל כך בנות שסיימו שנתיים שלמות על המסך, והיום אני מבינה עד כמה קשה זה. אבל מעבר לזה שזה תפקיד כל כך לא מוערך, קשה ומתסכל... מעצבן אותי כל כך שדווקא מהפיקוד שלי אני צריכה לסבול את כל היחס הזה. מבנות שאני בעצמי חפפתי ואיקלמתי בבסיס הזה לבנות שיצאו לקורס פיקוד ובשנייה שכחו מה זה להיות בצד השני. כל פעם אותו סיפור. הן אומרות שהן לא ישתנו, הן אומרות שהן יזכרו מאיפה הן באות, ועוד שקרים, ועוד שקרים, ועוד שקרים.
אני יותר מתוסכלת מזה שכל כך אכפת לי מהמקום הזה למרות כמות הפעמים שהוא מאכזב אותי ומוכיח לי שהוא לא שווה את זה. והיום כשבכיתי כל כך הרבה בכלל שלפסקל שלי לא היה סנסור, כאילו, מי שיבין על מה דיברתי כרגע יחשוב שאני ממש מפגרת. אבל זה פשוט תסכל אותי לשבת ארבע שעות מול מסך ולדעת שאני לא יכולה לעשות כלום. ולאף אחת פשוט לא היה אכפת. ברור גם שהקצינה שלי תתעצבן עליי שאני מעוצבנת מזה. אבל שוב, אותה תחושה מעצבנת שלאף אחד לא אכפת.

אז אני מקווה שהשחרור שלי לא יאכזב אותי, ושהאזרחות תקבל אותי בידיים פתוחות. כי כרגע זו התקווה היחידה שלי שעוד חודשיים אני לא אקום וארגיש שזה עוד יום מיותר. כי נשבעת שאני לא יודעת איך אני מצליחה להחזיק את עצמי כאן.

עניין של זמן.

תמיד שנאתי לשמוע את המשפט "כשתגדלי תביני", כי אף פעם לא הייתי בוגרת מספיק כדי לשאוב שום מידע שרציתי לדעת, בשום שלב. תמיד אותו תירוץ, "כשתגדלי". אבל אני גדלה, וככל שגדלה הסקרנות כך הסיווג המודיעיני שלי הולך קטן, והלגיטימציה לדחוף את המשפט הזה מכפילה את עצמה.

רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את ההבדל בין להתבגר ללגדול. עד גיל 18 גדלתי פיזית, גם התבגרתי במובנים מסוימים, אבל מעולם לא קישרתי שיש הבדל מהותי בין שני הדברים. רק בשלוש שנים האחרונות התחלתי באמת להבין דברים מעבר לחשיבה הרציונאלית והרגילה, במיוחד כשהמערכת הצבאית הובילה אותי למצב שבו הייתי חייבת להתחיל להבין את ההבדל. כשאתה שואף לקורס פיקודי כלשהו אתה חייב להוכיח את עצמך, אי אפשר באמת לבלף בזה, אתה יכול "לשחק אותה" חייל מצטיין, אבל כמו בסרטים המוכרים - גם סוכנים כפולים לפעמים נופלים בפח המציאות הבדויה. אז כחלק מהתהליך של הפיכה בין חייל למפקד, גם אם בסופו של יום לא סיימתי את פרוצדורת הקצונה, נחשפתי להמון הרצאות, סיעורי מוחין, ישיבות ודיונים על המהפך הזה ואלו הם שהובילו אותי לזווית ראיה אחרת לגמרי. אולי בגלל שלא סיימתי את הקורס עדיין נשארתי תלויה באוויר, שיקולי הדעת שלי לא מושלמים (של מי כן בעצם?) אבל אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שאני פחות או יותר מבינה שהייתי יכולה לעשות דברים בצורה שונה אם הייתי עושה אותם היום. 

נוסטלגיה.

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." - יגאל אלון (מתוך הספר "מסך של חול").

אני לא נוטה לדבר על העבר שלי יותר מידיי, אנשים שמכירים אותי ביסודי נשארו מאחור, אנשים שהכירו אותי בתיכון הכירו אותי רק מהתיכון וכאלה שהכירו אותי בצבא הכירו אותי רק מהצבא. לא הייתי בנאדם שמדבר על עצמו מעבר למה שצריך, היו לי תקופות שכן הייתי ונכוויתי מהן, אז אני לא חושבת שהמון פה יודעים עליי באמת.

מכתב לתצפיתנית הטרייה.

יש לי חברה טובה שהיא מפקדת בהכשרת תצפיתניות. יום אחד היא ביקשה ממני לכתוב מכתב לבנות שעומדות לסיים את הקורס, מכתב מוטיבציה כזה. החלטתי לפרסם אותו (:

לכל אלו שלא בקיאים כל כך במהות התפקיד, תצפיתנית היא חיילת שמגיעה לחמ"ל בגבול מסויים: גבול ישראל-עזה, גבול ישראל-מצריים, גבול ישראל-סוריה/לבנון או גבול ישראל עם ישובים ערביים ביהודה ושומרון.
תפקיד התצפיתנית הוא להכיר את השטח שלה ברמה הטובה ביותר ולפקח עליו 24/7 (בחילופי משמרות), שבתות וחגים, ימים ולילות. במידה ויש חשש לפח"ע (פעילות חבלנית עויינת) של גורמי טרור, התצפיתנית לומדת להתנהל גם במצבי חירום ולהכווין כוחות רגליים או רכובים של צה"ל כדי לסגור מעגלי אש, בתקווה לתפוס את המחבלים לפני שהם מספיקים להונות רע. כדי לגרום לזה להשמע מגניב, תצפיתנית לומדת לעבוד עם טנקים, מסוקי קרב, לוחמים ועוד המון אנשים ואמצעי לחימה מתקדמים במערך הצבאי. ובנינו? אפילו הכוחות הכי בכירים סומכים על התצפיתנית שתשמור עליהם כשהם בסיורים על קו הגבול.

נקודת שבירה.

אני בנאדם מאוד חזק בדרך כלל, אבל בחודשיים האחרונים אני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי. אני מנהלת כל כך הרבה רבדים בחיים שלי וכמעט בכולם אני מתמודדת עם בעיות כרגע... אני חושבת שהכל מתנפץ לי בפרצוף.

אני בנאדם מאוד ערכי, אני אלך עם משהו שאני מאמינה בו עד הסוף גם אם הוא יהיה קיצוני, אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר; איך אני מצליחה לריב עם כל כך הרבה אנשים למרות שאני עושה את מה שאני רואה לנכון? ואולי אני לא רואה נכון?

אני חושבת שכרגע 80% מהבעיות שלי הן בצבא, ואני כל כך שבוזה ועייפה שכבר אין לי כוח להחזיק את עצמי. יש לי תפיסה קצת אחרת מאנשים, אולי כי יצאתי לקצונה וכבר התחלתי את תהליך הראייה המערכתית, אז אני תמיד נוטה להסתכל על כל סיפור משני הצדדים ולעשות את מה שנכון בלי אפליות בין חברות. אבל לפני שבועיים קרה איזה משהו לא נעים בבסיס בין חברות טובות שלי לחברה אחרת שלי, ולמרות שהן חברות טובות שלי שום דבר לא הצדיק את ההתנהגות המגעילה הזו. לא שאני חושבת שהילדה השניה צודקת, היא אפילו לא, אבל עדיין... באמת שההתנהגות שלהן לא מכבדת לא אותן כבני אדם ולא אותן כחברות שלי. ובאמת שבאותו רגע כל כך נגעלתי מההתנהגות הזו שהחלטתי להתרחק מהן עד שהן יחזרו להיות בני אדם ויכירו בטעות שלהן, ואמרתי להן את זה.

The Magic of Friendship.

אני בנאדם חברותי, משהו שאני בלי ספק יכולה להגיד על עצמי; ועברתי כל כך הרבה מסגרות בחיים שהקנו לי חברים מכל המינים והסוגים... אז אני חושבת שלחברות שלי מגיעה איזו פריקת אהבה משלהן. 

לקח לי המון זמן להגדיר קבוצה מסויימת בחיים שלי כ"חברות הכי טובות", כי תמיד נוכחתי לגלות עד כמה חברות היא דבר תלותי ולא אמיתי מספיק. זה כמו להגיד שאתה מאוהב, אתה לא באמת יודע שאתה מאוהב עד שאתה לא חווה כמה מערכות יחסים ומבין עד כמה אהבה זה יחסי. אתה יכול לחשוב שזה הקשר הכי מדהים ומושלם בעולם ואז כשאתה נכנס למערכת יחסים עם מישהו אחר וזה הרבה יותר טוב ממקודם אתה מבין כמה עיוור היית. 

Pink Ocean

אובססיה.
מה זה אובססיה בעצם?
למה כשאני אומרת לאנשים שאני אוהבת סדרות יפניות מצוירות זה שונה מאנשים שאוהבים סרטי דיסני? למה שאני אומרת לאנשים שאני אוהבת מוזיקה בקוריאנית, יפנית וסינית זה שונה מכל הבנות האלה שאומרות שהן אוהבות שירים בספרדית?
למה? כי ספרד זה שגרתי? כי משדרים טלנובלות ארגנטינאיות בארץ? או סתם כי יש לכולם סלידה מאסיאתיים רק מעצם העובדה שהם מלוכסני עיניים ונתפסים כזרים ושונים?

הסבון ממנו עשויה הבועה סביבה אני חיה.

אז אני אמורה לכתוב איזה פוסט היכרות התחלתי או משהו לא?
קוראים לי תאיר, נכון לשנייה זו ממש בת 20 ו7 חודשים, גרתי באשדוד וכרגע גרה בגן יבנה, יש לי שני הורים מדהימים ושלושה אחים קטנים, אני משרתת בצבא ההגנה לישראל כבר שנה ו9 חודשים, אמורה להשתחרר עוד מאה ימים ולהיות בבית כבר בפסח הקרוב כאזרחית רשמית; מחשיבים אותי כילדה ממש חכמה... דיי ממוצעת אם תשאלו אותי, אבל אני בעלת נטייה הזויה להתחבר כמו מגנט לדברים לא שגרתיים. לא יודעת אפילו איך להתחיל להסביר את הנטייה הזו, זה באמת משהו שתבוע בי.