Pink Ocean

אובססיה.
מה זה אובססיה בעצם?
למה כשאני אומרת לאנשים שאני אוהבת סדרות יפניות מצוירות זה שונה מאנשים שאוהבים סרטי דיסני? למה שאני אומרת לאנשים שאני אוהבת מוזיקה בקוריאנית, יפנית וסינית זה שונה מכל הבנות האלה שאומרות שהן אוהבות שירים בספרדית?
למה? כי ספרד זה שגרתי? כי משדרים טלנובלות ארגנטינאיות בארץ? או סתם כי יש לכולם סלידה מאסיאתיים רק מעצם העובדה שהם מלוכסני עיניים ונתפסים כזרים ושונים?

האובססיות שלי נוטות להיות שונות קצת מהאובססיות הרגילות, והגעתי למסקנה שבגלל שהן נתפסות ככל כך שונות אני תמיד מפארת אותן יתר על המידה. ובגלל שזה כל כך קיצוני זה יכול להיות או סופר-מיוחד או סופר-פריקי, וכנראה שאני בוחרת באופציה הראשונה.
ובעצם... הן לא כל כך שונות, יש לי אובססיה למוזיקה, לבגדים, לסדרות, פשוט ממוצא מסוים שאני חושבת שהוא מקור הבעיה בתפיסה על מה מוגדר "מוזר". אבל באמת שאם לא הייתי מהללת את הדברים שאני אוהבת כל כך הייתי צריכה לחזור לשלב הזה של כיתה ט' שהייתי שומעת מוזיקה באוזניות על ווליום-אחד-לפני-דממה כדי שמישהו חס וחלילה לא ישמע מה אני שומעת ויתחיל לתחקר אותי. באיזשהו שלב הבנתי כמה מפגר זה שאני מפחדת מביקורת שלילית, שתהיה ביקורת שלילית, שיקפצו לי גם. אני אוהבת את מה שאני אוהבת ואני עושה את מה שאני אוהבת לעשות, ולא משנה כמה אנשים יגידו לי שזה מוזר, שאני משועממת, שעובר עליי משהו - אני יודעת שהפעם מליון סינים לא טועים. ושאם אני מאמינה בדבר שאין שום סיבה שהוא יקבל את היחס שהוא מקבל, אני אלך איתו עד הסוף. ולא בהכרח בגלל שכולם אומרים לי שזה מוזר אז זה הופך את זה למוזר.
בחרתי לעשות את ההפך, ובמקום להתגונן מאחורי ה-so called "מוזרות" הזו - לנסות להיות הדוברת של זה. וכך אני מגבירה את המודעות, גם באמצעות הבלוג הזה.

אז האובססיה שלי זה קייפופ (פופ קוריאני), נכון לרגע זה, כי האובססיות שלי נוטות להשתדרג כשאני מרגישה שעשיתי את השליחות שלי באזור מסוים. אבל קייפופ זה ממש גדול ורחב, ויש המון להקות והמון אמנים (וכשאני אומרת המון אני מתכוונת לזה). אז למה אני באמת אובססיבית?
יש לי המון אמנים שאני אוהבת, כמעט את כולם בקוריאה, איך אפשר שלא... כאלה חינניים ומתורבתים. אבל יש לי את הטופ שלי שאני מגדירה כאהובים עליי במיוחד. בין היתר להקת הבנות האהובה עליי - גירלז ג'נריישן. להקה המורכבת מתשע מלאכיות בגילאי 22-24, המפיצות שלמות החל מ2007 ועד היום.

בחיים לא חשבתי שלהקת בנות יהיו הקטע שלי. מסתבר שכן. הן הדבר שאני הכי אוהבת בעולם בערך, אני יכולה להעביר יום שלם רק בדיבור עליהן... בקטע אובססיבי לגמרי! להקות בקוריאה נתפסות כדבר מאוד רגיל ולא מקורי, הרי כמו שציינתי- יש כל כך הרבה כאלה. החוכמה האמיתית בשיווק להקות קוריאניות היא להדגיש משהו שמיוחד רק בהן וככה אתה מקבל מאפיין שאין לאף אחד אחר. יש עוד המון להקות כמו גירלז ג'נריישן, הקטע הוא שהן היו בערך החלוציות של הסגנון, אז יש להן קרדיט "מקוריות", והכל בגדר מרכאות כי היו עוד הרבה להקות לפניהן. חוץ מזה שהן לא נשארות בסגנון מסוים, הן משנות ומגוונות אותו כל כמה זמן ואפילו מכתיבות את האופנה בקוריאה. אין מצב שהן מוציאות שיר ושוכחים ממנו מהר. משקיעים בהן ממש.

אני לא חושבת שמי שלא חווה הערצה אמיתית למשהו יבין את זה אי פעם, אבל אני תמיד מוזמנת לנסות.

זה ישמע ממש מטומטם, אבל מבחינתי התשע בנות האלה הן הדבר הכי מוכשר ביקום. בטח לכל אלו שנתקלו בפוסט הזה בטעות ולא מבינים באמת מה זה קייפופ ולהקות וכאלה לא מבין למה מישהי בת 21 עדיין נתקעת על דברים כאלה. ופאקינג 9 בנות?! למה צריך 9 בנות ללהקה אחת? טוב, צריך! ואני לא חושבת שהלהקה הזו הייתה אהובה עליי באותה מידה בלי אפילו אחת מהן.

כשחושבים על זה, להקות בנות זה לא כזה מוזר, למה זה נתפס כדבר מוזר? הספייס גירלז היו 5 בנות, זה גם דיי הרבה. ועדיין כל אחת הייתה בעלת תפקיד מוגדר בלהקה והן לא היו אותו דבר כשהן היו רק 4. ככה זה בדיוק בקייפופ, אפילו אם יש מישהי שהתפקיד שלה זה סתם להיות עציץ ולחייך למצלמה כל קליפ ולהגיד רק שורה אחת בשיר... זה עדיין לא אותו הדבר בלעדיה, והיא חיונית להוויי שהיא תורמת בין הבנות - דבר שבקוריאה בעיקר מאוד חשוב, כי כשאתה מעריץ להקה אתה לא מעריץ רק את המוזיקה שלה, אתה מעריץ את האמנים שלה כבני אדם. חשוב.

אז נכון, 9 זה המון. אבל זה תורם בכל כך הרבה בחינות אחרות. יש בערך 3 זמרות שנחשבות ראשיות בלהקה, עוד 3 שמוגדרות זמרות משנה ו3 שהן על תקן שירה או ראפ, תלוי במצברוח (אבל הן בעיקר רקדניות ראשיות) וככה החלוקה בשירה וריקוד מתחלקת גם בניהן וכולן עושות הכל מהכל. זה גם עובד בצורה מאוד פשוטה ומסודרת כשמופיעים בלייבים - עוזר להצטיין בשירה וריקוד בלייב כי כשהן מחלקות את זה בתשע יותר קל להתרכז בחלקים שלך ולעשות אותם על הצד הטוב ביותר, זה גם נראה טוב מבחינה כוריאוגרפית שהן הרבה, ככה יש הרבה אפשרויות ממש מגניבות לריקודים, וגם זה שהן תשע הופך אותן לכל כך מיוחדות - כל אחת בגוון קול שלה, כל אחת בסגנון שלה, וכולן ביחד מושלמות בעיניי.

בגלל שאני מעריצה מושבעת שלהן, אני מוגדרת כ-Sone. זה השם הרשמי לכל בן אדם שמשייך את עצמו לפאנדום המעריצים הזה. מבטאים את זה סו-וון (כמו SO WON) והמשמעות של זה זה בקוריאנית זה "משאלה". זה קצת יותר עמוק מזה, כי זה גם חיבור של "סונישידה" (גירלז ג'נריישן בקוריאנית) ו"וון" שזה מתייחס למעגל המעריצים. וביחד יוצא סו-וון. שזה גם משאלה (בהקשר לשיר המפורסם שלהן, ג'יני.) וגם אחלה משמעות.

Girls' Generation - I Got A Boy Live (2013)

אני מסתכלת על ההבדל בין שירים שלהן מ2007 לבין שירים שהן מבצעות היום, ב2014 ונשארת פעורת פה. כל כך הרבה כישרון בלייב, כל כך הרבה שיפור שהן השיגו בעבודה קשה. הן מקצועיות לכל דבר. הן מוציאות שירים בקוריאנית, יפנית ואפילו סינית שזה כל כך לא מובן מאליו. והאהבה הענקית שלי לזמרת הראשית - קים טאיון, היא דבר שלא יסולא בפז. אבל עליה אני כבר אחפור בפוסט משלה כי מגיע לה את זה. הנקודה שלי היא שהן כל כך מוכשרות, כל כך יפות, כל כך מדהימות כבני אדם. ועדיין אם ישוו בניהן לבין זמרות מפורסמות אחרות אנשים תמיד יבחרו להתעלם. למרות שהן זכו בקליפ השנה על השיר שלהן מ2013 - איי גאט א בוי - בפרסי היוטיוב, שעל הקטגוריה הזו התחרו כל כך הרבה מפורסמים כמו ביבר, וואן דירקשן, בריטני ועוד. אז כן, זה העלה את המודעות, כי כשטיפאני עלתה לבמה ולקחה את הפרס אף אחד לא מחא כפיים כי אף אחד לא הכיר אותן והיה לי עצוב. אבל גם ביג באנג התחילו ככה, וכשהם זכו באמן השנה ב2011 (אם אני לא טועה) בMTV הם היו אף אחד, והיום? הם המי ומה! יש להם שיתופי פעולה עם ג'סטין ביבר, ג'ידרגון יוצא חופשי עם פאריס הילטון... זהו, הם נהיו "משהו" פתאום.

אני אהיה כנה, אני מפחדת שזה יקרה לגירלז ג'נריישן; עם כמה שאני אוהבת אותן, אני מפחדת שההייפ הזה סביבן יוריד לי מההתלהבות. בינתיים שרק אני מכירה אותן זה יפה והכל, כי הן שלי ושל עוד כמה מעריצים בישראל ובעולם, אבל מה יקרה אם זה יגיע לרמות אוניברסליות? לא שהן לא מפורסמות בעולם, אבל לא לרמה של ג'סטין ביבר וכאלה. אז אולי עדיף שהן לא יתפרסמו מעבר לגבולות אסיה? ולמה אני מונעת את זה מהן כאילו שאני זו שאחליט?

אז זו סוגיית גירלז ג'נריישן, להקה שפעילה מ2007 ועד היום שזה בערך... נכנס כבר לשנה השמינית של פעילות. אבל יש לי את הלהקה השניה האהובה עלי - SS501. הם נגיד כבר לא פעילים כלהקה, זה שובר אותי כל פעם מחדש. ואני חושבת שבחרתי את גירלז ג'נריישן כפאנדום ראשי רק כדי למלא את החסר בזה שדאבלאס כבר לא פעילים כל כך אז אין לי ממה להתרגש בכל פעם, אבל הם תמיד יהיו בלב שלי ואני אוהב אותם לנצח.

SS501 הוא שם שמשמעותו (המפגרת למדיי) היא Superstar Singers, 5 who'll always be as 1. יאפ, קיטשי ונורא באקסטריט בויזי כזה. אני כמעריצה מוגדרת כטריפל אס (Triple S) והמשמעות של זה היא Superstar Singer Supporter. זה דווקא שם נחמד, הכל יחסי כמובן לשם המפגר שלהם. אז אני סוואן וטריפלאס, תזכרו את זה! אני הולכת להשתמש במושגים האלה המון!
אני גם אציין שלהגיד "מעריצה" זה לא לאהוב את השירים של הלהקה ולהכיר את השמות שלהם. זה ממש כמו המעריצות החולניות האלה של וואן דירקשן, שיודעות עליהם הכל- מה הם אוהבים, מה הם אוכלים, איפה הם נולדו, תאריכי לידה... אובססיה של ממש. אבל זה בלתי נמנע, כשאתה אוהב משהו כל כך אתה תמיד רוצה לדעת עליו כמה שיותר, ובקוריאה הם לא כל כך שומרים את זה לעצמם - נהפוך הוא, הם אוהבים לפרסם את עצמם ולתת לכולם גישה לחיים הפרטיים שלהם. מה ששלי שלך כזה.

אז דאבלאס הוקמו ב2005, ממש זקנים, הם חמישה חברים בלהקה בטווחי גילאים של 26-27. כמובן שגם זה יחסי כי בקוריאה הם מחשיבים את הגיל בבטן-של-אמא-שלך אז שם הם בני 27-28, וזה אומר שאחד שם כבר במהלך שירות צבאי והשאר לקראת גיוס. כן, גם בקוריאה יש צבא חובה לבנים. אם אני לא טועה אנשים מחויבים להתגייס עד גיל 21, אבל אם אתה איידול קוריאני או ישות מפורסמת לציבור יש לך זכות להתגייס עד גיל 30 (בחישוב הבבטן-של-אמא-שלך). אני נגיד כבר בת 21 וחצי בקוריאה, חוקית לכל דבר. איזה כיף לי (:

SS501 - Love Ya (2010)

לאב-יא היה השיר האחרון שהם ביצעו כלהקה מאוחדת, ב2010, אחרי זה כל אחד מהם נפרד לדרכו שלו כאמן סולו. זו הייתה באסה רצינית, כי ממש אהבתי אותם ביחד. למרות שבתכלס? הם מוכשרים בטירוף גם בסולואים ואני שמחה שהם עשו את זה כי ככה כולם יכולים לפתח את עצמם. הבעיה עם דאבלאס זה שהלידר שלהם, קים היון ג'ונג, היה סופר מוכר כי הוא שיחק באיזה דרמה קוריאנית מפורסמת (בויז אובר פלאוורס) ונהיה יקיר הבנות. אז תמיד אהבו אותו יותר מכולם וזה גרם להם להרגיש קצת נחותים לידו. וזה ממש באסה כי הם מוכשרים כל כך. הם חמישה בחורים מקסימים, ואני שמחה כל כך בשבילם.
כל פעם שאני חושבת שאני שוכחת מהם כי אני לא מתעסקת בהם ביום יום אני מאוכזבת מעצמי... כי להגדיר את עצמך טריפלאס זה דיי מחויבות נצחית כמעריץ. אבל אז תמיד אני מוצאת את המישהי שמבקשת ממני להכיר להם אותם ואני מתמלאת באנרגיות מחדש, האושר הזה פשוט חוזר לי לפנים. כמה אהבה יש לי לאנשים שמעולם לא פגשתי ואולי כנראה לעולם לא אפגוש. וכמה הערכה יש לי כלפי אנשים שמשקיעים את רוב שנות חייהם כדי לספק לנו מוזיקה להנות ממנה.

בין היתר אני אוהבת את הלהקות אקסו, אפאקס וגירלז דיי, אבל אני לא אפרט עליהן כי אני לא מגדירה את עצמי מעריצה ברמה שאני ארגיש שאני באמת יכולה להחשיב את עצמי חלק. אז זהו, אלו האובססיות שלי כרגע. גירלז ג'נריישן בעיקר. ובגלל זה הפוסט נקרא פינק אושן, כי הצבע הרשמי שלהן הוא ורוד, וים המעריצים שלהן בהופעות נראה כמו אוקיינוס ורוד וענק. (ראו תמונה לעיל^)

Girls' Generation - Into The New World (2007)

והבלוג? בעיקרון חברה טובה שלי (שני) זרקה לי לקרוא לו אינטו דה ניו וורלד. אבל זה כל כך עמוק ומעבר לזה. עזבו שזה השם של השיר הראשון של גירלז ג'נריישן... זה אחד לאחד מה שאני שואפת להעביר כאן. ואני יותר מאשמח להיות זאת שאיזה שורה אחת בפוסט שלם נגעה בלב של מישהו, לא בהכרח בקטע של קייפופ, בכל נושא שאני אכתוב עליו פה - ואני אכתוב על המון דברים שונים. אני יודעת שאני אישית פוגשת במקרים שהם כל כך שונים משלי, ועדיין גורמים לאנשים להגיע לאותן תובנות שאני מגיעה אליהן, ככה שזה לא באמת כזה שונה. זה כמו שלכולם יש אותו יעוד, רק דרכים שונות להגיע אליו. אז תודה רבה לכל הקוראים, גם אם הם לא מגיבים; אני כותבת פה בעיקר לעצמי כפורקן אישי אבל תמיד שמחה לשתף.



---
ולאלו שהתאהבו ורוצים להכיר קצת יותר:
בקוריאנית:
2007: Into The New Worls, Girls' Generation.
2008: Kissing You, Baby Baby, Way To Go.
2009: Gee, Genie.
2010: Oh!, Run Devil Run, Hoot, Chocolate Love.
2011: Visual Dreams, The Boys, MR TAXI
2012: Dancing Queen (הוקלט וצולם במקור בשנת 2008).
2013: I Got A Boy

ביפנית:
2010: Gee, Genie, Bad Girl.
2011: MR TAXI, Run Devil Run, Time Machine.
2012: Paparazzi, Oh!, All My Love Is For You, Flowe Power.
2013: Love&Girls, Galaxy Supernova, My Oh My, Beep Beep.

באנגלית:
2011: The Boys.