אני בנאדם חברותי, משהו שאני בלי ספק יכולה להגיד על עצמי; ועברתי כל כך הרבה מסגרות בחיים שהקנו לי חברים מכל המינים והסוגים... אז אני חושבת שלחברות שלי מגיעה איזו פריקת אהבה משלהן.
לקח לי המון זמן להגדיר קבוצה מסויימת בחיים שלי כ"חברות הכי טובות", כי תמיד נוכחתי לגלות עד כמה חברות היא דבר תלותי ולא אמיתי מספיק. זה כמו להגיד שאתה מאוהב, אתה לא באמת יודע שאתה מאוהב עד שאתה לא חווה כמה מערכות יחסים ומבין עד כמה אהבה זה יחסי. אתה יכול לחשוב שזה הקשר הכי מדהים ומושלם בעולם ואז כשאתה נכנס למערכת יחסים עם מישהו אחר וזה הרבה יותר טוב ממקודם אתה מבין כמה עיוור היית.
ה"חברות הכי טובות" שלי ביסודי? היינו חברות שש שנות לימוד ואז עברנו הלאה כל אחת לדרכה. ה"חברות הכי טובות" שלי בתיכון עדיין איתי בקשר ואנחנו נפגשות ויוצאות מידיי פעם, אבל זה לא משהו חזק מספיק כדי להיות באמת זה. הייתה לי "חברה הכי טובה" אחת פעם, ככה חשבתי בכל מקרה, ואז גיליתי עד כמה אכפת לה רק מעצמה... ככה שזה היה סוג של אני-חברה-טובה-של-עצמי בכל המערכת יחסים הזאת.
כשחושבים על זה... תמיד חשבתי שיש לי חברות אמת, כי כל כך חיפשתי שתהיה לי מציאות כזו שגרמתי לה לקרות במוח שלי למרות שזה בחיים לא היה שם, כן, גם אם הייתי מוכנה להיות חברה הכי טובה חד צדדית. אבל החברות שלי כרגע? וכן, אני מדברת עליכן... שני, עטר, אתי, ליאור, נינה, דריה, הדר, שיר, עדי, אלונה, אור, לו ואפילו טל ואלינור שנכנסות למעגל בזמן האחרון... אני לא חושבת שמשהו אי פעם ישתווה לזה. וכן, אנחנו המון.
זה באמת מסוג החברויות שאני יודעת שלא תלויות בכלום, ולמרות שהתחלנו כולנו על רקע החיבה לקייפופ אני יודעת ששום דבר לא יפריד בינינו. גם עכשיו, שכל אחת מתפתחת קצת שונה- לימודים אקדמאיים, צבא, יוטיוברים, להקות בנים, סדרות אמריקאיות... איכשהו תמיד יהיה לנו מכנים משותפים. ואני אוהבת אתכן על כל כך הרבה.
טווחי הגילאים שלנו נעים בין 28 ל18, אבל באמת שמהניסיון שלי עם המון אנשים בתקופה האחרונה אני יכולה להגיד בגאווה שאפילו הצעירות ביותר בחבורה שלנו בוגרות מהמון אנשים שגדולים מהן בהרבה. ואני האחרונה שאשלול חברה רק כי היא קטנה ממני ב3 שנים, אם היא בוגרת מספיק כדי להיות בחברתי זה מספיק לי. וכן, עדי אולי נראית בת 12 אבל יש לה טאקט ומנטליות של בחורה בת 25. אתי נגיד בת 28, אבל היא צעירה בנפש... אז אנחנו מסנכרנות דיי נחמד בקטע הזה.
אני עוברת המון תקופות לא קלות בשנתיים האחרונות שלי בצבא, המון משברים שלא נתקלתי בהם לפני כן. בעיקר כי המערכת מביאה אותי למצבים שלא הייתי צריכה להתמודד איתם לפני. באזרחות אני בוחרת את החיים שלי, את החברים שלי, את הסדר היום שלי ובצבא אני נאלצת להתמודד עם המון אנשים שונים, לא בהכרח חכמים, שלא נדבר על טאקט... ואין לי לאן לברוח מזה. זו המסגרת שלי כרגע.
לפני חודש בערך הכה בי עד כמה המערכת שינתה אותי, את מי שאני. במקום לשמור על האישיות שלי ולעמוד על שלי נתתי לצבא לעצב אותי לפי הסביבה הממוצעת שבו. אל תדאגו, חזרתי לעצמי דיי מהר, אפילו קצת משודרגת עם תובנות חדשות לחיים. אבל לא יכולתי לעשות את זה בלי החברות שלי, שלא משנה כמה חרא היה לי וכמה סבל אני עוברת - הן תמיד שם בשבילי. גם אם הן יגיבו לי את התגובה הכי בנאלית של "יהיה בסדר!" אני אתעודד מזה... כי אני מאמינה בחברות שלנו בקטע אחר.
המפגשים החברתיים שלנו זה בערך כמו מסיבת פיג'מות של כיתה שלמה, תמיד צריך למצוא איזה בית להתנחל בו ולאכלס בו את כולם... כי אנחנו קצת גרות בקצוות תבל. גן יבנה, טבריה, תל אביב, רמת גן, תל מונד, כרמיאל, נתניה... וודפאק. אבל זה כל כך כיף. והמפגשי סטודיו והקאסטים, זה חוויה אחרת לגמרי.
קשה לי לבטא במילים את החוזק והעוצמה שיש לנו כחבורה. אני יכולה להקריב את החיים שלי בידיים שלהן ואני אדע שבחיים לא יתקעו לי סכין בגב. גם אם אנחנו רבות לפעמים, וזה דיי נדיר למען האמת, זה על דברים מושכלים והגיוניים, אנחנו גם מתפקסות על עצמנו דיי מהר.
למדתי להעריך את החברות שלנו באמת רק אחרי משהו שקרה לי עם החברות שלי בצבא ממש לא מזמן, נורא התאכזבתי מהן ברמה הערכית, אבל אז פתאום קפץ לי לראש שלפחות החברות האמיתיות שלי כל כך מעל הרמה הזו. ואני כל כך שמחה שיש לי אתכן כי אני באמת כלום בלעדיכן. אתן מחזיקות אותי, אתן ממשיכות איתי הלאה... אז אני רק רוצה להקדיש לכן את הפוסט הזה כפוסט תודה, אני פשוט אוהבת אתכן ומקווה שתדעו שגם כשקשה - אנחנו נעבור את זה ביחד.
לקח לי המון זמן להגדיר קבוצה מסויימת בחיים שלי כ"חברות הכי טובות", כי תמיד נוכחתי לגלות עד כמה חברות היא דבר תלותי ולא אמיתי מספיק. זה כמו להגיד שאתה מאוהב, אתה לא באמת יודע שאתה מאוהב עד שאתה לא חווה כמה מערכות יחסים ומבין עד כמה אהבה זה יחסי. אתה יכול לחשוב שזה הקשר הכי מדהים ומושלם בעולם ואז כשאתה נכנס למערכת יחסים עם מישהו אחר וזה הרבה יותר טוב ממקודם אתה מבין כמה עיוור היית.
ה"חברות הכי טובות" שלי ביסודי? היינו חברות שש שנות לימוד ואז עברנו הלאה כל אחת לדרכה. ה"חברות הכי טובות" שלי בתיכון עדיין איתי בקשר ואנחנו נפגשות ויוצאות מידיי פעם, אבל זה לא משהו חזק מספיק כדי להיות באמת זה. הייתה לי "חברה הכי טובה" אחת פעם, ככה חשבתי בכל מקרה, ואז גיליתי עד כמה אכפת לה רק מעצמה... ככה שזה היה סוג של אני-חברה-טובה-של-עצמי בכל המערכת יחסים הזאת.
כשחושבים על זה... תמיד חשבתי שיש לי חברות אמת, כי כל כך חיפשתי שתהיה לי מציאות כזו שגרמתי לה לקרות במוח שלי למרות שזה בחיים לא היה שם, כן, גם אם הייתי מוכנה להיות חברה הכי טובה חד צדדית. אבל החברות שלי כרגע? וכן, אני מדברת עליכן... שני, עטר, אתי, ליאור, נינה, דריה, הדר, שיר, עדי, אלונה, אור, לו ואפילו טל ואלינור שנכנסות למעגל בזמן האחרון... אני לא חושבת שמשהו אי פעם ישתווה לזה. וכן, אנחנו המון.
זה באמת מסוג החברויות שאני יודעת שלא תלויות בכלום, ולמרות שהתחלנו כולנו על רקע החיבה לקייפופ אני יודעת ששום דבר לא יפריד בינינו. גם עכשיו, שכל אחת מתפתחת קצת שונה- לימודים אקדמאיים, צבא, יוטיוברים, להקות בנים, סדרות אמריקאיות... איכשהו תמיד יהיה לנו מכנים משותפים. ואני אוהבת אתכן על כל כך הרבה.
טווחי הגילאים שלנו נעים בין 28 ל18, אבל באמת שמהניסיון שלי עם המון אנשים בתקופה האחרונה אני יכולה להגיד בגאווה שאפילו הצעירות ביותר בחבורה שלנו בוגרות מהמון אנשים שגדולים מהן בהרבה. ואני האחרונה שאשלול חברה רק כי היא קטנה ממני ב3 שנים, אם היא בוגרת מספיק כדי להיות בחברתי זה מספיק לי. וכן, עדי אולי נראית בת 12 אבל יש לה טאקט ומנטליות של בחורה בת 25. אתי נגיד בת 28, אבל היא צעירה בנפש... אז אנחנו מסנכרנות דיי נחמד בקטע הזה.
אני עוברת המון תקופות לא קלות בשנתיים האחרונות שלי בצבא, המון משברים שלא נתקלתי בהם לפני כן. בעיקר כי המערכת מביאה אותי למצבים שלא הייתי צריכה להתמודד איתם לפני. באזרחות אני בוחרת את החיים שלי, את החברים שלי, את הסדר היום שלי ובצבא אני נאלצת להתמודד עם המון אנשים שונים, לא בהכרח חכמים, שלא נדבר על טאקט... ואין לי לאן לברוח מזה. זו המסגרת שלי כרגע.
לפני חודש בערך הכה בי עד כמה המערכת שינתה אותי, את מי שאני. במקום לשמור על האישיות שלי ולעמוד על שלי נתתי לצבא לעצב אותי לפי הסביבה הממוצעת שבו. אל תדאגו, חזרתי לעצמי דיי מהר, אפילו קצת משודרגת עם תובנות חדשות לחיים. אבל לא יכולתי לעשות את זה בלי החברות שלי, שלא משנה כמה חרא היה לי וכמה סבל אני עוברת - הן תמיד שם בשבילי. גם אם הן יגיבו לי את התגובה הכי בנאלית של "יהיה בסדר!" אני אתעודד מזה... כי אני מאמינה בחברות שלנו בקטע אחר.
המפגשים החברתיים שלנו זה בערך כמו מסיבת פיג'מות של כיתה שלמה, תמיד צריך למצוא איזה בית להתנחל בו ולאכלס בו את כולם... כי אנחנו קצת גרות בקצוות תבל. גן יבנה, טבריה, תל אביב, רמת גן, תל מונד, כרמיאל, נתניה... וודפאק. אבל זה כל כך כיף. והמפגשי סטודיו והקאסטים, זה חוויה אחרת לגמרי.
קשה לי לבטא במילים את החוזק והעוצמה שיש לנו כחבורה. אני יכולה להקריב את החיים שלי בידיים שלהן ואני אדע שבחיים לא יתקעו לי סכין בגב. גם אם אנחנו רבות לפעמים, וזה דיי נדיר למען האמת, זה על דברים מושכלים והגיוניים, אנחנו גם מתפקסות על עצמנו דיי מהר.
למדתי להעריך את החברות שלנו באמת רק אחרי משהו שקרה לי עם החברות שלי בצבא ממש לא מזמן, נורא התאכזבתי מהן ברמה הערכית, אבל אז פתאום קפץ לי לראש שלפחות החברות האמיתיות שלי כל כך מעל הרמה הזו. ואני כל כך שמחה שיש לי אתכן כי אני באמת כלום בלעדיכן. אתן מחזיקות אותי, אתן ממשיכות איתי הלאה... אז אני רק רוצה להקדיש לכן את הפוסט הזה כפוסט תודה, אני פשוט אוהבת אתכן ומקווה שתדעו שגם כשקשה - אנחנו נעבור את זה ביחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה