נוסטלגיה.

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." - יגאל אלון (מתוך הספר "מסך של חול").

אני לא נוטה לדבר על העבר שלי יותר מידיי, אנשים שמכירים אותי ביסודי נשארו מאחור, אנשים שהכירו אותי בתיכון הכירו אותי רק מהתיכון וכאלה שהכירו אותי בצבא הכירו אותי רק מהצבא. לא הייתי בנאדם שמדבר על עצמו מעבר למה שצריך, היו לי תקופות שכן הייתי ונכוויתי מהן, אז אני לא חושבת שהמון פה יודעים עליי באמת.

אני בעצמי לא זוכרת מה עבר עליי לפני היסודי, אז אני חושבת להתחיל משם.
אני זוכרת את עצמי ילדה דיי חכמה, אבל לא משהו רציני, הייתה לי פשוט קליטה טובה יותר משאר הילדים. הייתי מוציאה רק מאיות, אבל רק מאיות. פעם בכיתה ה' הוצאתי 98 וממש בכיתי, אני לא אשכח את זה. אז אני לא מאשימה את ההורים שלי שהם תפסו ממני גאון הדור וציפו לחלוב ממני דולרים יום אחד. לי בעצמי זה העלה את האגו בקטע מטורף.
זה היה בכיתה ג' נדמה לי, כן, כיתה ג'. עברתי לכיתה המקבילה בשכבה. לא כי היו לי בעיות חברתיות, פשוט הייתה לי מורה מושלמת וההורים שלי מאוד רצו שאני אמשיך איתה. אני לא מצליחה להיזכר מה היו המחשבות שלי על זה באותה תקופה, אבל אני מאמינה שזה לא היה קל, לעזוב את החברים שלך ולעבור למשהו אחר לגמרי. וזה כולה יסודי אז זה לא שאני לא אראה את שאר החברות שלי יותר בחיים, היינו רק שתי כיתות בשכבה, סה"כ דלת מבעד למסדרון. ועדיין זה היה כאילו כל כיתה היא עולם ומלואו, ובשנייה שעברתי מכיתה ג1 לג2 הכל התחיל מחדש. 

כמו כל כיתה, היו מעמדות. הייתה את מלכת הכיתה רותם, והפמליה שלה- מור, הילה ושירן. היה את מלך הכיתה שניר, והפמליה שלו- עדן, גיא וחן. היו את הבריונים, היו את הממוצעים, היה את ה"טחון של הכיתה", והיה גם אותי ואת נועה... אני חושבת שהיינו מוגדרות תחת הבנות החכמות אבל המגניבות. אז בתכלס לא הייתי מלכת הכיתה, אבל הייתי "מקובלת" מספיק כדי להיות במסיבות של הילדים המגניבים. הייתי בדיוק על קו האמצע, סייף סייף! חברה של כולם ונהנית מכל הצדדים. /האנהמונטנהשלממש/
אני לא זוכרת את התקופה של היסודי כמשהו נורא, אולי רק בכיתה ו' שעשו חרם על טל. וואו זה חרוט לי בראש. היא הייתה בכיתה השנייה, לא ידעתי עם חוק החרם גובל גם בין כיתות שונות. אבל לא הבנתי למה עשו עליה חרם בכלל... היא הייתה ממש יפה וחמודה ולא עשתה שום דבר רע לאף אחד. בטח מישהי קינאה בה והנהיגה נגדה איזו הסתה. אני אישית הכי נגד זה, יש לי תמונה מנטאלית שחקוקה אצלי בראש שהיא ישבה על הספסל כשכולם שיחקו במגרש ובאתי ודיברתי איתה קצת רק כדי לגרום לה לא להרגיש לבד. איזה נסיכה אני שיואו.

כל כיתות ה'-ו' הייתי במסגרת פרוייקט למחוננים, זה קיבץ ילדים שעברו מבחן רמה מסוים שנערך בכל הבתי ספר באשדוד. בהתחלה לא רציתי ללכת, אבל אז אמרו לי שאני מפספסת כל יום שישי בבית ספר ומי יגיד לא לדבר כזה?
לימדו אותנו שם דברים כמו אומנות, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה ולוגיקה... אנחנו רק בני 11 להזכיר. חשבתי שזה מה-זה מגניב. ואז פגשתי ילדים בגילי שכבר ידעו את כל החוקים של ניוטון והתחילו לפתח דיונים עם המורים לפיזיקה על משוואות ותורות ושקרים כלשהם. בשלב הזה הרגשתי פתאום איך כל האגו מתנפץ. מהילדה הכי חכמה, לשפל המשכל בין חבורה של גאונים בני 11. אבל זה רק גרם לי לרצות להשתפר יותר. לא שבהכרח הצלחתי, אבל לפחות ניסיתי.

אחרי שרכשתי לי השכלה גבוהה במכון המחוננים הזה, הייתה לי אופציה ישירה להמשיך בכיתת מחוננים במקיף ג' באשדוד, שזה מין פרוייקט המשך שכזה. משום מה בחרתי דווקא ללמוד באולפנא, שזה בית ספר דתי לבנות בלבד. אבל הרמה שלו סופר גבוהה. 100 אחוזי בגרות כבר עשור ברציפות, כשמקיף ג' מאחוריו עם 87 אחוזים. אבל זה בגלל שהייתה לו סלקציה מטורפת, אלא מה.
עשיתי את המבחנים, ואני לא אשכח את ההרגשה ששררה בשכבה ו' כשכולם חיכו לראות אם אני אתקבל. כי אם אני לא אתקבל מי כן יתקבל? אז כולם ציפו לתשובות שלי יותר משל עצמם נראה לי.

תקופת התיכון שלי הייתה בסדר גמור. בלי עישון בשירותים, בלי סמים מאחורי המבנים, בלי ילדים מתאבדים; כי זה בית ספר דתי ורק בנות, אז מה כבר יכול לקרות. חוץ מזה שבאותה תקופה כבר הכרתי חברים מקהילת האנימה אז הייתי צריכה לסנכרן בין החברות שלי בבית ספר לחברות שלי בעולם הרשת הוירטואלי שלי, לא הייתה בעיה מי יודע מה. לא הרבה מהיסודי שלי התקבלו לתיכון, אז נאלצתי לרכוש חברות חדשות, דף חדש, הזדמנויות חדשות לכפר על עוונות מסויימים. סימנתי על זה וי.

הבעיה התחילה כשהציונים שלי התחילו לרדת. נשבעת שבכיתה ז' קיבלתי בבוחן בביולוגיה 87 וקרעתי אותו לכל כך הרבה חתיכות שלא ישאר ממנו זכר, שההורים שלי לא ידעו. אני לא אומרת שלא האמנתי בעצמי, אבל אני כן חושבת שהיו לאנשים יותר מידיי ציפיות ממני ושבאיזשהו מקום מרד הנעורים שלי התבטא בציונים שלי כמעין דרך להיות זאת שקובעת. איזה מטומטמת יצאתי. לא הבנתי כמה שזה פוגע רק בעצמי.
איכשהו בסוף סיימתי עם 4 יחידות מתמטיקה ו7 אנגלית, סה"כ 40 יחידות מקצוע שחצי מהן תנ"ך ותושב"ע שלא חשובות לשום דבר באוניברסיטה בערך. אבל סיימתי את זה, בממוצע יפה של 90 פלוס מינוס.

הייתי ילדה ממש מעצבנת בין גיל 12 ל16. ממש. מהאלה שבורחות מהבית, שצועקות על ההורים, שחושבות שהן יודעות הכל הכי טוב שיש. חייתי באיזה סרט. אני וההורים שלי בכלל לא היינו בקשר עילאיי, עם אמא שלי רק התווכחתי ועם אבא שלי בכלל פחדתי לדבר. אני לא יודעת אם פחדתי לאכזב אותם או שכבר אכזבתי אותם, וזה לא שלא ידעתי שאני יכולה יותר טוב, כנראה ויתרתי לעצמי בהמון תחומים שהם לא ששו לוותר עליהם מהר כל כך אז זה הביא להמון מריבות. אני כל כך שמחה שהצבא שינה את זה ושהיום אני בקשר יחסית טוב איתם.

הא כן, צבא... איך יכולתי לשכוח. הבחירה שלי להתגייס הייתה חלק מהמרד ברובו. שאני אעשה שירות לאומי כמו כולן? פחחח. אני יכולה לעמוד מול צבא ההגנה לישראל, למרות שבחיים לא דיברו איתי על צבא, אין לי חברים שעשו צבא, אני הבכורה בבית אז גם אין לי אחים שעשו צבא... אבל אני אעשה את זה ואוכיח לכולם שאני יכולה!
בכלל התחלתי כעתודאית, אמרו לי שאני אהיה קצינה אם אני אהיה עתודאית. זרקו לי המון דברים שנשמעו ממש טוב ולא באמת הבנתי מה הם בכלל ומה זה קשור אליי, אבל הלכתי על זה. בדקה התשעים קיבלתי שכל ובחרתי להתגייס כרגיל. הכל לטובה... בחיי.

התגייסתי לשירות כללי של תצפיתניות, כי לא היה לי יום המא"ה ולא היו לי שיבוצים כי הייתי במסלול עתודה בערך שבועיים לפני שהחלטתי להתגייס כרגיל. בדיעבד, אני שמחה שהגעתי לחיל האיסוף הקרבי. מלכתחילה? רציתי למות. אבל על חיי הצבא שלי אני אכתוב כבר משהו מפורט יותר כי זה טיפה יותר רלוונטי לשנתיים האחרונות ויש לי מה לכתוב שבאמת עוד נשאר בו ריח של טריות.

וזהו זה. אני חושבת.
הייתי בחורה מעל הממוצע ששאפה להיות ממוצעת ככל הילדים, בסוף נהייתי ממוצעת ואז הבנתי שאני ממש מפגרת שויתרתי על זה אבל היה קשה מידיי לחזור אחורה אחרי שכבר נטמעתי בין כל הממוצעות הזו.
אולי זה מה שגרם לי לאהוב דברים כל כך לא רגילים בעתיד?