נקודת שבירה.

אני בנאדם מאוד חזק בדרך כלל, אבל בחודשיים האחרונים אני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי. אני מנהלת כל כך הרבה רבדים בחיים שלי וכמעט בכולם אני מתמודדת עם בעיות כרגע... אני חושבת שהכל מתנפץ לי בפרצוף.

אני בנאדם מאוד ערכי, אני אלך עם משהו שאני מאמינה בו עד הסוף גם אם הוא יהיה קיצוני, אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר; איך אני מצליחה לריב עם כל כך הרבה אנשים למרות שאני עושה את מה שאני רואה לנכון? ואולי אני לא רואה נכון?

אני חושבת שכרגע 80% מהבעיות שלי הן בצבא, ואני כל כך שבוזה ועייפה שכבר אין לי כוח להחזיק את עצמי. יש לי תפיסה קצת אחרת מאנשים, אולי כי יצאתי לקצונה וכבר התחלתי את תהליך הראייה המערכתית, אז אני תמיד נוטה להסתכל על כל סיפור משני הצדדים ולעשות את מה שנכון בלי אפליות בין חברות. אבל לפני שבועיים קרה איזה משהו לא נעים בבסיס בין חברות טובות שלי לחברה אחרת שלי, ולמרות שהן חברות טובות שלי שום דבר לא הצדיק את ההתנהגות המגעילה הזו. לא שאני חושבת שהילדה השניה צודקת, היא אפילו לא, אבל עדיין... באמת שההתנהגות שלהן לא מכבדת לא אותן כבני אדם ולא אותן כחברות שלי. ובאמת שבאותו רגע כל כך נגעלתי מההתנהגות הזו שהחלטתי להתרחק מהן עד שהן יחזרו להיות בני אדם ויכירו בטעות שלהן, ואמרתי להן את זה.
בהתחלה זה לא היה נעים, לא דיברתי איתן שבוע וחצי, אבל אחרי שניסיתי להסביר להן מה לא בסדר כל כך הרבה פעמים והן החליטו פשוט להתעלם ממני ולהתגונן בזה שהן צודקות פשוט החלטתי לוותר. השארתי להן מכתב ארוך וחופר בחדר לפני שיצאתי הביתה וזהו זה, אזלו כוחותיי מלנסות. זו הייתה התקווה האחרונה שלי.
במהלך השהות שלי בבית השתדלתי להיות רק עם חברות שלי מהבית (ראו ערך: החברות המושלמות שלי), לא רציתי להיות לבד שניה אחת, ידעתי שאני אשקע בדיכאון אם אני לא אעסיק את עצמי בדברים ואנשים שאני אוהבת שישכיחו ממני את כל זה.
בערך יומיים לפני שחזרתי לבסיס אחת מהן התנצלה בפניי ובפני הילדה, ובאמת הערכתי אותה על האומץ להודות בטעות. ראיתי שהיא באמת הבינה שמשהו לא בסדר, זה הביא לי קצת תקווה ושלחתי לעוד אחת הודעה כדי לשאול אותה מה נסגר איתה... גם ממנה קיבלתי תשובה שגרמה לי להבין שהיא מכירה בזה שמה שנעשה לא בסדר. לצערי השלישית, שהייתה החברה הכי טובה שלי מבניהן, עדיין בשלה. היא דיי מתגוננת מאחורי תירוצים מפגרים שהילדה הזו שטפה לי את המוח להיות נגדן ועוד שטויות ילדותיות אחרות... כשהיא לא מבינה בעצם שזה לא משנה מי הייתה הילדה הזו - גם אם במקומה היה מדובר בסתם מישהו שאני שונאת אפילו, בכל מצב לא הייתי מקבלת את ההתנהגות הזאת, היא פשוט לא מבינה שזה לא קשור לכלום חוץ מהאכזבה שלי ממנה כבנאדם שציפיתי ממנו ליותר מביריוניות שכזו, מהעלבות, מהשמצות, מריכולים. זה פגע בי יותר מהכל דווקא בגלל שהיא חברה שלי וציפיתי ממנה ליותר.
אז אנחנו עדיין לא מדברות.
לא מזמן כתבתי סטטוס שאני רוצה להיות שם בשבילה אבל האגו שלה לא נותן לי, כי ראיתי אותה בוכה וידעתי על מה. תכלס רציתי לבוא ולעודד אותה כי היה לי איך, אבל כבר אמרתי לה שעד שהיא לא תבוא ותתנצל על ההתנהגות שלה אני לא אשנה את הגישה שלי, אז לא עשיתי כלום. אני באמת לא מבינה מה הבעיה שלה לבוא ולהגיד לי שהיא טועה, היא יודעת שהיא לא הייתה בסדר אז על מי היא עובדת?
ואז חשבתי על זה קצת, אני לא יודעת אם אני נסחפת עם זה יותר מידיי או לא. כבר ניתקתי קשר עם המון אנשים והפסקתי לדבר איתם כי משהו שהם עשו פגע בי, זו לא תהיה הפעם הראשונה. אבל זו חברה שלי, ואני לא רוצה לאבד אותה. חבל לי רק שהיא לא מבינה שהקיצוניות במעשים שלי נובעת מזה שבאמת אכפת לי ממנה ואני מנסה לחנך אותה. כי עם כל הכבוד, אני גדולה ממנה בשנתיים ויש לי קצת חוכמת חיים להשריש בה ובאנשים. במיוחד לחברות שלי, שאני לא עושה להן הנחות. וכן, מצטערת, אבל היא חושבת ומתנהגת כמו ילדה עדיין, מישהו היה צריך לתת לה את הכאפת מציאות הזאת.

קיצור ממש נשברתי השבוע כשהיא החליטה לעשות אצלה איזה מפגש על-האש ולהזמין אותי, באיזה קטע?
שאלתי חברה אחרת שמנהלת איתה את זה למה הן הזמינו אותי, היא הרי יודעת שאנחנו לא מדברות. היא ענתה לי "היא אמרה שלא אכפת לה שתבואי."
מה זה לא אכפת לה? איזה חלק בסיבה שאנחנו שבועיים לא מדברות לא נכנס לה לשכל? היא חושבת שהיא זו שפגועה ממני? אני זו שפגועה ממנה! ועצוב לי שהיא הפכה את זה לטובתה בלי בכלל להבין את כל ההקרבה הנפשית הזו שאני עושה פה. כאילו שזה קל להיות בבסיס סגור עם חברות שלך ופשוט לא לדבר איתן.
אני באמת מרגישה שאני מדברת לקיר, בשביל מה אני מתאמצת אז?
נשבעת שבכיתי כל השבוע, אין לי עצבים להיות פה עוד שניה אחת.