מכירים את זה שאתם קמים ומבינים שזה לא היום שלכם? אז זה מה שעובר עליי בערך רוב השבוע. כל שבוע.
אני באמת חושבת מה יקרה כשאני אשתחרר, כביכול לא עוד הרבה זמן בכלל, אבל בפועל עוד המון המון ימים מיוסרים שכאלה.
אני מנסה רגע לחזור אחורה, שנתיים קודם, הייתי כל מה ששאפתי להיות. אולי פחות בוגרת, דברים שכן יאמרו לטובת צה"ל, ואני לא מתחרטת לשנייה על כל רגע שעברתי בשנתיים האלה, אבל אם הייתה לי זכות בחירה אם להתחשל ולהתבגר באמצעות סיטואציות קשות כמו אלו שעוברות עליי בשנה האחרונה או להתבגר בצורה פחות מייסרת ומשמעותית אבל להשאר בנאדם שמח כשהייתי... אני שואפת ביותר לאופציה השניה כרגע. אולי סתם כי אני בסערת רגשות מתמדת בזמן האחרון, ואולי אני אסתכל על הפוסט הזה עוד שנה-שנתיים ואגיד לעצמי שזה ממש לא נכון ושהשירות שלי היה הדבר הכי טוב בחיים שלי, אבל כרגע זו ההרגשה שלי.
אני לא מזלזלת בשום תפקיד בצבא, אבל אני לא יכולה להתייחס לתפקיד שלי בקלות ראש. כשרק הגעתי לחמ"ל הערכתי כל כך בנות שסיימו שנתיים שלמות על המסך, והיום אני מבינה עד כמה קשה זה. אבל מעבר לזה שזה תפקיד כל כך לא מוערך, קשה ומתסכל... מעצבן אותי כל כך שדווקא מהפיקוד שלי אני צריכה לסבול את כל היחס הזה. מבנות שאני בעצמי חפפתי ואיקלמתי בבסיס הזה לבנות שיצאו לקורס פיקוד ובשנייה שכחו מה זה להיות בצד השני. כל פעם אותו סיפור. הן אומרות שהן לא ישתנו, הן אומרות שהן יזכרו מאיפה הן באות, ועוד שקרים, ועוד שקרים, ועוד שקרים.
אני יותר מתוסכלת מזה שכל כך אכפת לי מהמקום הזה למרות כמות הפעמים שהוא מאכזב אותי ומוכיח לי שהוא לא שווה את זה. והיום כשבכיתי כל כך הרבה בכלל שלפסקל שלי לא היה סנסור, כאילו, מי שיבין על מה דיברתי כרגע יחשוב שאני ממש מפגרת. אבל זה פשוט תסכל אותי לשבת ארבע שעות מול מסך ולדעת שאני לא יכולה לעשות כלום. ולאף אחת פשוט לא היה אכפת. ברור גם שהקצינה שלי תתעצבן עליי שאני מעוצבנת מזה. אבל שוב, אותה תחושה מעצבנת שלאף אחד לא אכפת.
אז אני מקווה שהשחרור שלי לא יאכזב אותי, ושהאזרחות תקבל אותי בידיים פתוחות. כי כרגע זו התקווה היחידה שלי שעוד חודשיים אני לא אקום וארגיש שזה עוד יום מיותר. כי נשבעת שאני לא יודעת איך אני מצליחה להחזיק את עצמי כאן.
במבט של שנתיים וחצי לאחור, אני רואה כמה השירות שלי במודיעין השפיע עליי, ושינה אותי.
השבמחקהוא לא תמיד היה קל, רגעים ארוכים מדי בו היו קשים ומייאשים, אבל השירות הוא הגורם העיקרי לשינוי שעבר עליי. האזרחות לא מקבלת אף אחד בזרועות פתוחות (אומרת זאת כיוצאת יחידה טכנולוגית ולקח לי בדיוק חודש למצוא עבודה בחברת היי טק מובילה), אבל יש בה הרבה יותר אפשרויות. את האפשרות לעצב את הדרך שמתאימה לך. ואת האפשרות למצוא שוב את השמחה שאיבדת.
כי גם אני איבדתי את האור והשמחה שהיו בי. הצבא הפך אותי לאדם הרבה יותר קודר וציני, הלימודים בטכניון הרסו כל פינת אור שאולי נשארה בי. אבל היום מצאתי את מקומי. לא בלימודים, אבל את חוג האנשים שמתאים לי. בן זוג שהופך את חיי להרבה יותר בהירים ומהנים, ודברים משתפרים.
והיום, שנתיים וחצי אחרי השחרור, אני יודעת שלא הייתי מוותרת על השירות הזה בעד שום דבר. כי עם כל הרע, היה גם טוב. והוא הפך אותי לאדם שאני מעריכה הרבה יותר.
אז אולי זה לא ייקח חודשיים, אולי זה ייקח חצי שנה, או שנה. אבל מניסיון, מגיע הרגע בו הימים מפסיקים להיות מעיקים ומיותרים, ואת מתחילה להעריך את הערך של הימים שבזמנו רק רצית שיעלמו.
יש לי תחושבת בטן שלמרות האנונימיות אני יודעת מי מדברת אליי, ואני שמחה על זה.
מחקתודה רבה (: