תמיד שנאתי לשמוע את המשפט "כשתגדלי תביני", כי אף פעם לא הייתי בוגרת מספיק כדי לשאוב שום מידע שרציתי לדעת, בשום שלב. תמיד אותו תירוץ, "כשתגדלי". אבל אני גדלה, וככל שגדלה הסקרנות כך הסיווג המודיעיני שלי הולך קטן, והלגיטימציה לדחוף את המשפט הזה מכפילה את עצמה.
רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את ההבדל בין להתבגר ללגדול. עד גיל 18 גדלתי פיזית, גם התבגרתי במובנים מסוימים, אבל מעולם לא קישרתי שיש הבדל מהותי בין שני הדברים. רק בשלוש שנים האחרונות התחלתי באמת להבין דברים מעבר לחשיבה הרציונאלית והרגילה, במיוחד כשהמערכת הצבאית הובילה אותי למצב שבו הייתי חייבת להתחיל להבין את ההבדל. כשאתה שואף לקורס פיקודי כלשהו אתה חייב להוכיח את עצמך, אי אפשר באמת לבלף בזה, אתה יכול "לשחק אותה" חייל מצטיין, אבל כמו בסרטים המוכרים - גם סוכנים כפולים לפעמים נופלים בפח המציאות הבדויה. אז כחלק מהתהליך של הפיכה בין חייל למפקד, גם אם בסופו של יום לא סיימתי את פרוצדורת הקצונה, נחשפתי להמון הרצאות, סיעורי מוחין, ישיבות ודיונים על המהפך הזה ואלו הם שהובילו אותי לזווית ראיה אחרת לגמרי. אולי בגלל שלא סיימתי את הקורס עדיין נשארתי תלויה באוויר, שיקולי הדעת שלי לא מושלמים (של מי כן בעצם?) אבל אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שאני פחות או יותר מבינה שהייתי יכולה לעשות דברים בצורה שונה אם הייתי עושה אותם היום.
בעבר הייתי נערה מאוד מעצבנת ואגואיסטית, חשבתי רק לטובת עצמי, כל מי שהתנגד לצורת החשיבה שלי הפך לסוג של גורם מאיים, הכל התחלק לקבוצות- בעדי או נגדי. תודה לאל שעברתי את הגיל הזה. התווכחתי עם המון אנשים שהיו גדולים ממני, סליחה, גדולים ובוגרים ממני, שבאיזשהו שלב פשוט הפסיקו לקחת בריבים האלה חלק. מבחינתי הגדרתי את זה כ"לברוח", האשמתי אותם באי היכולת שלהם להתמודד איתי, היום בדיעבד אני מבינה שהם פשוט העדיפו לא לבזבז את הזמן שלהם על שטויות מפגרות שכאלה ולהמשיך הלאה בחיים שלהם.
רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את ההבדל בין להתבגר ללגדול. עד גיל 18 גדלתי פיזית, גם התבגרתי במובנים מסוימים, אבל מעולם לא קישרתי שיש הבדל מהותי בין שני הדברים. רק בשלוש שנים האחרונות התחלתי באמת להבין דברים מעבר לחשיבה הרציונאלית והרגילה, במיוחד כשהמערכת הצבאית הובילה אותי למצב שבו הייתי חייבת להתחיל להבין את ההבדל. כשאתה שואף לקורס פיקודי כלשהו אתה חייב להוכיח את עצמך, אי אפשר באמת לבלף בזה, אתה יכול "לשחק אותה" חייל מצטיין, אבל כמו בסרטים המוכרים - גם סוכנים כפולים לפעמים נופלים בפח המציאות הבדויה. אז כחלק מהתהליך של הפיכה בין חייל למפקד, גם אם בסופו של יום לא סיימתי את פרוצדורת הקצונה, נחשפתי להמון הרצאות, סיעורי מוחין, ישיבות ודיונים על המהפך הזה ואלו הם שהובילו אותי לזווית ראיה אחרת לגמרי. אולי בגלל שלא סיימתי את הקורס עדיין נשארתי תלויה באוויר, שיקולי הדעת שלי לא מושלמים (של מי כן בעצם?) אבל אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שאני פחות או יותר מבינה שהייתי יכולה לעשות דברים בצורה שונה אם הייתי עושה אותם היום.
בעבר הייתי נערה מאוד מעצבנת ואגואיסטית, חשבתי רק לטובת עצמי, כל מי שהתנגד לצורת החשיבה שלי הפך לסוג של גורם מאיים, הכל התחלק לקבוצות- בעדי או נגדי. תודה לאל שעברתי את הגיל הזה. התווכחתי עם המון אנשים שהיו גדולים ממני, סליחה, גדולים ובוגרים ממני, שבאיזשהו שלב פשוט הפסיקו לקחת בריבים האלה חלק. מבחינתי הגדרתי את זה כ"לברוח", האשמתי אותם באי היכולת שלהם להתמודד איתי, היום בדיעבד אני מבינה שהם פשוט העדיפו לא לבזבז את הזמן שלהם על שטויות מפגרות שכאלה ולהמשיך הלאה בחיים שלהם.
יש לי "מכרה", ואני אקרא לה ככה כי אנחנו כבר לא חברות, שמתנהגת בדיוק באותה צורה חסרת חשיבות, צרת אופקים וילדותית. זה מכאיב לי, באמת, בעיקר כי היא כבר פלוס-מינוס בשנות ה20 וממזמן זה לא לרמתנו. זה מחזיר אותי אחורה, חבל לי שהיא חוזרת על הטעויות שלי, אבל היא לא מוכנה להקשיב אז מה כבר אפשר לעשות. באמת שאני מנסה לחשוב מה כבר אמרתי לה שגרם לה לחשוב שאני נגדה, סה"כ הוכחתי אותה - ובצורה מאוד נעימה ולא תוקפנית - שהיא עושה את המעשה הלא נכון.
ביקורות, כפי שכבר יכולתם לנחש, היא לא מקבלת יפה כל כך. וכן אני מדברת על המקרה ההוא מהפוסטים הקודמים שלי בזמן האחרון על ההתנהגות הממש לא הולמת ערכית מצד חברה שלי שגרמה לי להפסיק לדבר איתה. מה לא עשיתי? כתבתי לה, דיברתי איתה, שלחתי לה פאקינג מכתב... נאדה, כלום, פיניטו. אשכרה לדבר לקיר. וואו זה העלה לי את העצבים יותר ממה שהתחלתי איתם. אתה משקיע מהזמן שלך לנסות להסביר למישהו את דעתך, גם אם היא תִווכח להיות מוטעית וגם אם לא, זו דעתי - ויש לי זכות להביע את דעתי! אין פה נכון או לא נכון, זו לא עובדה; והיא פשוט מתגוננת עם תירוצים מפגרים, שוב ושוב ושוב, שלא קשורים בכלל למה שאני מנסה להגיד לה.
אני גם מרוקאית, אני חושבת שזה היה גורם מוביל לעצבים שלי באותו רגע. אבל החלטתי לרסן את עצמי, במקום להתעצבן עליה על זה שהיא ילדה (כי מה נעשה לא כולם מתבגרים בקצב הנכון), החלטתי לקחת צעד אחורה ופשוט להפסיק לדבר איתה. וואלה כן, היא עיצבנה אותי, ונפגעתי מההתנהגות המגעילה שלה כלפי אנשים אחרים, אבל יותר מכל לזה שהיא חברה שלי וציפיתי ממנה למעלות מסויימות - היא לא מוכנה להקשיב לי; אז מה היא רוצה שאני אעשה? אין לי כוח להתעסק בשטויות הילדותיות האלה, קמתי והלכתי. נהיה לי דז'וו קצת, כן, בדיוק כמו שאחרים היו קמים ו"בורחים" כשזה היה נוח עבורם בוויכוחים משכבר הימים שלי. אז אני מבינה שאין מה לעשות, שתתמודד עם הבעיות שלה בעצמה אם היא לא מוכנה לשמוע ולקבל עזרה ממקור חיצוני.
טוב, ככה חשבתי בכל מקרה.
מסתבר בדיעבד שכדי לתאם גרסאות עם הסיפור הזה שהיא צודקת וכולם טועים היא החליטה לספר לכולם שאנחנו לא מדברות כי היא דיברה איתי וניסתה ליישר איתי את ההדורים, אבל אני אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע אותה ונפנפתי אותה. מתחת לפני השטח - לא היו ולא נבראו דיבורים. אבל היא חושבת ומאמינה שלשלוח לי הודעה בוואטסאפ נקרא "לדבר". מצטערת - לא.
ונשבעת שזו הפעם האחרונה שאני אזכיר אותה, כי כמו שכבר אמרתי - חברות אנחנו כבר לא. בפוסט הקודם שלי עוד היו לי רגשי חרטה, עכשיו בבירור אני גאה על ההחלטה הזו. למה? כי הבנתי כמה שקרנית, מניפולטיבית ואגואיסטית היא שהיא יכולה בקלות לסובב את כולם לסיפור שהיא המציאה רק כדי שהכל יהיה בסדר מבחינתה והאשמה לא תיפול עליה. אחרי תחקור קל של המצב גיליתי שרוב המעגל החשוב לי יודע שהיא חיה בסרט, אז אני תוהה - על מי היא מנסה לעבוד, על עצמה?
לי לא כזה אכפת יותר כי הזדמנויות להתנצל היא קיבלה כבר ופספסה, אבל לה בטוח זה לא יעזור. אז חבל לי שהיא חוזרת על טעויות של טירונים, אבל כמו שאני למדתי בדרך הקשה- כנראה שההיסטוריה צריכה לחזור על עצמה, והיא תצטרך לראות את החברים שלה עוזבים אותה כדי להבין שמשהו בגישה וההתנהגות שלה לא הולמים את המצב.
ובנושא אחר אך באותו הקשר - אישה כבת 40 פחות או יותר, מבוגרת ללא ספק. בוגרת? אני חושבת שהרוב הנחרץ (ויש רוב מרובה בהחלט) יגיד שלא. אני מסכימה שאין לי מה להתווכח עם אנשים מבוגרים ממני ואני מכבדת אותם בהחלט על כברת הדרך הארוכה שהם עברו במירוץ השנים, אבל במצב שהיא ממש מתנהגת כמו ילדה בת 12... זה אפילו קצת מביש. האינפנטיליות שלה כאישה מבוגרת ואם לילדה... ישמרני האל.
אני אתקצר לכם את הסיפור - יש איזה זמר קוריאני ממש מפורסם, יש לו מלאנתאלאפים מעריצות בארץ ובעולם, לפני שבוע וקצת נודע לו שסבא וסבתא שלו וגם אביו נהרגו בתאונת דרכים. זה היה ממש טראגי וכולם התאחדו כדי לתמוך ולנחם אותו. אני חושבת שהדבר האחרון שמעריצות בעלות לב זהב צריכות לשמוע מאישה בת 40 זה שמה שהן עושות מטומטם. מה הבעיה שלך שחבורת בנות עושות מעשה הומאני ומנחמות בנאדם אהוב עליהן כי הוא חווה אירוע טראומתי? זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות. למה, כשאריק איינשטיין וספי ריבלין נפטרו לא היה לי עצוב? לא ישבתי מול הטלוויזיה וזה עשה לי רע בלב? אני אפילו לא מכירה אותם אישית. אבל הם אישים מפורסמים והם תרמו המון להנאה שלי במהלך החיים. אז למה זה שונה? (אישה-מבוגרת-אך-לא-בוגרת: כי הם תרמו למדינה שלך. ההיגיון במשפט הזה הוא פשוט... וואו.)
אחת המעריצות היא בחורה טובה, נסיכה של ממש, לא אציין את שמה אבל היא מוסלמית. דבר שלא הרבה יודעים כי זה לא מקובל במגזר שלה להעריץ אנשים ולהקות, אז היא פתחה פייסבוק נוסף לזה ולא סיפרה על זה להרבה. הצורה הגזענית שבה המבוגרת התייחסה אליה גרמה לי לבחילה, "המוסלמית הזאת", "בטח שהמוסלמית הזאת תדבר אליי ככה". מה את מערבת את זה שהיא מוסלמית? מה זה אמור לשנות בכל הוויכוח הזה? זה הופך את הדעות, הערכים והאמונות שלה לשונות משלך? לא רק שהסגרת סוד שהיא ממש לא ששה לחשוף מהר כל כך גם הוכחת שאת מאכזבת מתמיד. וכתגובה לשאלה שלי ללמה היא הייתה צריכה לציין שהיא מוסלמית היא ענתה לי "ככה, כי היא התחילה". יופי, מקסים, בואי ננהל משחקי כוחות בין נערה מתבגרת לאישה שיש לה ילדים. הקטע המצחיק זה שהיא מוחקת, חוסמת ומעלימה כל תגובה או פוסט בפייסבוק שמתנגד לה, לתורות חיים השובניסטיות, גזעניות ודיקטטוריות שלה ועוד כותבת דברים דעתניים בפייסבוק. אז מה את מצפה? את כותבת פוסט בפייסבוק ומצפה שיגיבו עליו, תלמדי לקבל גם דברים שלא מתאימים למשמע אוזנייך. וגם אם זה הגיע לרמות שהן לא במקום - לא חייב תמיד להסכים, אבל תמיד יש דרך ארץ. והאישה הזו פשוט ברברית שזה לא להאמין.
אני מתחילה להיות קצת מתוסכלת מהעשור הראשון שלי כאישה. כל כך הרבה אנשים מאכזבים. למען האמת, אני מתאכזבת יותר מידיי שאני שוקלת לבקש להיתקע בגיל 19 לנצח.
אמון הוא דבר שמאוד קשה להשיג, במיוחד כשאתה נכווה מכל כך הרבה סיטואציות שונות שמוכיחות לך שזה לא כזה משתלם. אבל כמה עוד סכינים בגב אני אסבול על חשבון המציאות עד שאני אלמד על מי אני יכולה לסמוך? ואם בכלל אני יכולה לסמוך על מישהו חוץ מעצמי? ולמה לא כולם מסכימים איתי? אני חושבת בצורה דיי הגיונית לא? או שאני לא? אבל אני לא יכולה לכפות על כולם לחשוב כמוני כנראה, זה מה שהופך אותנו לשונים, וזה מה שעושה את החיים האלה למלאי דרמות וטרטורים, פופקורן מול המסך בכל יום חמישי ורצח עם המוני. (מצטערת, זה היה דיי ילדותי מצידי עכשיו. Old Habits)
אז עכשיו אני מבינה למה אמרו לי "כשתגדלי תביני", ואני מאמינה שאני אשמע את זה עוד הרבה כי התובנות לחיים מצטברות ככל שהשנים עוברות. אבל אני חושבת שעדיף לשנות את זה ל"שתתבגרי תביני" - כי יש בזה הבדל של שמיים וארץ.
ביקורות, כפי שכבר יכולתם לנחש, היא לא מקבלת יפה כל כך. וכן אני מדברת על המקרה ההוא מהפוסטים הקודמים שלי בזמן האחרון על ההתנהגות הממש לא הולמת ערכית מצד חברה שלי שגרמה לי להפסיק לדבר איתה. מה לא עשיתי? כתבתי לה, דיברתי איתה, שלחתי לה פאקינג מכתב... נאדה, כלום, פיניטו. אשכרה לדבר לקיר. וואו זה העלה לי את העצבים יותר ממה שהתחלתי איתם. אתה משקיע מהזמן שלך לנסות להסביר למישהו את דעתך, גם אם היא תִווכח להיות מוטעית וגם אם לא, זו דעתי - ויש לי זכות להביע את דעתי! אין פה נכון או לא נכון, זו לא עובדה; והיא פשוט מתגוננת עם תירוצים מפגרים, שוב ושוב ושוב, שלא קשורים בכלל למה שאני מנסה להגיד לה.
אני גם מרוקאית, אני חושבת שזה היה גורם מוביל לעצבים שלי באותו רגע. אבל החלטתי לרסן את עצמי, במקום להתעצבן עליה על זה שהיא ילדה (כי מה נעשה לא כולם מתבגרים בקצב הנכון), החלטתי לקחת צעד אחורה ופשוט להפסיק לדבר איתה. וואלה כן, היא עיצבנה אותי, ונפגעתי מההתנהגות המגעילה שלה כלפי אנשים אחרים, אבל יותר מכל לזה שהיא חברה שלי וציפיתי ממנה למעלות מסויימות - היא לא מוכנה להקשיב לי; אז מה היא רוצה שאני אעשה? אין לי כוח להתעסק בשטויות הילדותיות האלה, קמתי והלכתי. נהיה לי דז'וו קצת, כן, בדיוק כמו שאחרים היו קמים ו"בורחים" כשזה היה נוח עבורם בוויכוחים משכבר הימים שלי. אז אני מבינה שאין מה לעשות, שתתמודד עם הבעיות שלה בעצמה אם היא לא מוכנה לשמוע ולקבל עזרה ממקור חיצוני.
טוב, ככה חשבתי בכל מקרה.
מסתבר בדיעבד שכדי לתאם גרסאות עם הסיפור הזה שהיא צודקת וכולם טועים היא החליטה לספר לכולם שאנחנו לא מדברות כי היא דיברה איתי וניסתה ליישר איתי את ההדורים, אבל אני אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע אותה ונפנפתי אותה. מתחת לפני השטח - לא היו ולא נבראו דיבורים. אבל היא חושבת ומאמינה שלשלוח לי הודעה בוואטסאפ נקרא "לדבר". מצטערת - לא.
ונשבעת שזו הפעם האחרונה שאני אזכיר אותה, כי כמו שכבר אמרתי - חברות אנחנו כבר לא. בפוסט הקודם שלי עוד היו לי רגשי חרטה, עכשיו בבירור אני גאה על ההחלטה הזו. למה? כי הבנתי כמה שקרנית, מניפולטיבית ואגואיסטית היא שהיא יכולה בקלות לסובב את כולם לסיפור שהיא המציאה רק כדי שהכל יהיה בסדר מבחינתה והאשמה לא תיפול עליה. אחרי תחקור קל של המצב גיליתי שרוב המעגל החשוב לי יודע שהיא חיה בסרט, אז אני תוהה - על מי היא מנסה לעבוד, על עצמה?
לי לא כזה אכפת יותר כי הזדמנויות להתנצל היא קיבלה כבר ופספסה, אבל לה בטוח זה לא יעזור. אז חבל לי שהיא חוזרת על טעויות של טירונים, אבל כמו שאני למדתי בדרך הקשה- כנראה שההיסטוריה צריכה לחזור על עצמה, והיא תצטרך לראות את החברים שלה עוזבים אותה כדי להבין שמשהו בגישה וההתנהגות שלה לא הולמים את המצב.
ובנושא אחר אך באותו הקשר - אישה כבת 40 פחות או יותר, מבוגרת ללא ספק. בוגרת? אני חושבת שהרוב הנחרץ (ויש רוב מרובה בהחלט) יגיד שלא. אני מסכימה שאין לי מה להתווכח עם אנשים מבוגרים ממני ואני מכבדת אותם בהחלט על כברת הדרך הארוכה שהם עברו במירוץ השנים, אבל במצב שהיא ממש מתנהגת כמו ילדה בת 12... זה אפילו קצת מביש. האינפנטיליות שלה כאישה מבוגרת ואם לילדה... ישמרני האל.
אני אתקצר לכם את הסיפור - יש איזה זמר קוריאני ממש מפורסם, יש לו מלאנתאלאפים מעריצות בארץ ובעולם, לפני שבוע וקצת נודע לו שסבא וסבתא שלו וגם אביו נהרגו בתאונת דרכים. זה היה ממש טראגי וכולם התאחדו כדי לתמוך ולנחם אותו. אני חושבת שהדבר האחרון שמעריצות בעלות לב זהב צריכות לשמוע מאישה בת 40 זה שמה שהן עושות מטומטם. מה הבעיה שלך שחבורת בנות עושות מעשה הומאני ומנחמות בנאדם אהוב עליהן כי הוא חווה אירוע טראומתי? זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות. למה, כשאריק איינשטיין וספי ריבלין נפטרו לא היה לי עצוב? לא ישבתי מול הטלוויזיה וזה עשה לי רע בלב? אני אפילו לא מכירה אותם אישית. אבל הם אישים מפורסמים והם תרמו המון להנאה שלי במהלך החיים. אז למה זה שונה? (אישה-מבוגרת-אך-לא-בוגרת: כי הם תרמו למדינה שלך. ההיגיון במשפט הזה הוא פשוט... וואו.)
אחת המעריצות היא בחורה טובה, נסיכה של ממש, לא אציין את שמה אבל היא מוסלמית. דבר שלא הרבה יודעים כי זה לא מקובל במגזר שלה להעריץ אנשים ולהקות, אז היא פתחה פייסבוק נוסף לזה ולא סיפרה על זה להרבה. הצורה הגזענית שבה המבוגרת התייחסה אליה גרמה לי לבחילה, "המוסלמית הזאת", "בטח שהמוסלמית הזאת תדבר אליי ככה". מה את מערבת את זה שהיא מוסלמית? מה זה אמור לשנות בכל הוויכוח הזה? זה הופך את הדעות, הערכים והאמונות שלה לשונות משלך? לא רק שהסגרת סוד שהיא ממש לא ששה לחשוף מהר כל כך גם הוכחת שאת מאכזבת מתמיד. וכתגובה לשאלה שלי ללמה היא הייתה צריכה לציין שהיא מוסלמית היא ענתה לי "ככה, כי היא התחילה". יופי, מקסים, בואי ננהל משחקי כוחות בין נערה מתבגרת לאישה שיש לה ילדים. הקטע המצחיק זה שהיא מוחקת, חוסמת ומעלימה כל תגובה או פוסט בפייסבוק שמתנגד לה, לתורות חיים השובניסטיות, גזעניות ודיקטטוריות שלה ועוד כותבת דברים דעתניים בפייסבוק. אז מה את מצפה? את כותבת פוסט בפייסבוק ומצפה שיגיבו עליו, תלמדי לקבל גם דברים שלא מתאימים למשמע אוזנייך. וגם אם זה הגיע לרמות שהן לא במקום - לא חייב תמיד להסכים, אבל תמיד יש דרך ארץ. והאישה הזו פשוט ברברית שזה לא להאמין. אני מתחילה להיות קצת מתוסכלת מהעשור הראשון שלי כאישה. כל כך הרבה אנשים מאכזבים. למען האמת, אני מתאכזבת יותר מידיי שאני שוקלת לבקש להיתקע בגיל 19 לנצח.
אמון הוא דבר שמאוד קשה להשיג, במיוחד כשאתה נכווה מכל כך הרבה סיטואציות שונות שמוכיחות לך שזה לא כזה משתלם. אבל כמה עוד סכינים בגב אני אסבול על חשבון המציאות עד שאני אלמד על מי אני יכולה לסמוך? ואם בכלל אני יכולה לסמוך על מישהו חוץ מעצמי? ולמה לא כולם מסכימים איתי? אני חושבת בצורה דיי הגיונית לא? או שאני לא? אבל אני לא יכולה לכפות על כולם לחשוב כמוני כנראה, זה מה שהופך אותנו לשונים, וזה מה שעושה את החיים האלה למלאי דרמות וטרטורים, פופקורן מול המסך בכל יום חמישי ורצח עם המוני. (מצטערת, זה היה דיי ילדותי מצידי עכשיו. Old Habits)
אז עכשיו אני מבינה למה אמרו לי "כשתגדלי תביני", ואני מאמינה שאני אשמע את זה עוד הרבה כי התובנות לחיים מצטברות ככל שהשנים עוברות. אבל אני חושבת שעדיף לשנות את זה ל"שתתבגרי תביני" - כי יש בזה הבדל של שמיים וארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה