הסבון ממנו עשויה הבועה סביבה אני חיה.

אז אני אמורה לכתוב איזה פוסט היכרות התחלתי או משהו לא?
קוראים לי תאיר, נכון לשנייה זו ממש בת 20 ו7 חודשים, גרתי באשדוד וכרגע גרה בגן יבנה, יש לי שני הורים מדהימים ושלושה אחים קטנים, אני משרתת בצבא ההגנה לישראל כבר שנה ו9 חודשים, אמורה להשתחרר עוד מאה ימים ולהיות בבית כבר בפסח הקרוב כאזרחית רשמית; מחשיבים אותי כילדה ממש חכמה... דיי ממוצעת אם תשאלו אותי, אבל אני בעלת נטייה הזויה להתחבר כמו מגנט לדברים לא שגרתיים. לא יודעת אפילו איך להתחיל להסביר את הנטייה הזו, זה באמת משהו שתבוע בי.


תמיד ששואלים אותי איך כל זה התחיל אני אומרת שזה סיפור ארוך, וזה באמת סיפור ארוך, הוא התחיל לפני 8 שנים ו7 חודשים בערך. היו הייתי אז בת 12, מאוהבת לא נורמאלית בכל מה שקשור להארי פוטר (ועדיין), חיפשתי את עצמי באינטרנט כמו כל נערה בגילי ומצאתי את האתר הוגוורטס על הרשת שהיה אתר מלא במידע על הסרטים והספרים, ובין היתר פורום, שהיה דאז הקהילה הגדולה ביותר של הארי פוטר בישראל. אולי זו הייתה דרך לברוח מהמציאות שלי באותה תקופה, כי כמו שציינתי, ההורים שלי תפסו ממני ילדה ממש חכמה... אז היו לכולם ציפיות כל כך גדולות ממני שהכניסו אותי ללחץ שהייתי חייבת לפרוק בצורה מסוימת, אבל כמו תמימה נרשמתי לפורום, וכן, ידעתי על כל הסיכונים של האינטרנט שהיו אז וקיימים גם היום, אבל זה פורום של אוהבי הארי פוטר... בחייאת ראבק, כולם חנונים ופריקים שם, ממה יש לפחד?
זה היה חדש לי, פורום, חוקים, מה מותר לכתוב ומה אסור, איפה לכתוב כל דבר, הכל היה כל כך מסודר. אבל דיי התאהבתי בעולם הוירטואלי הזה שקיים רק כשאני מדליקה את מסך המחשב שלי. הכרתי המון אנשים, שמעולם לא ראיתי, שמעתי או פגשתי, אבל הם היו החברים הכי טובים שלי כי היו לנו מכנים משותפים שלא מושפעים ממראה חיצוני ומתבססים על אופי בעיקר. לאט לאט עליתי בשרשרת הפיקוד (עוד אחת מהנטיות הארורות שלי) ואחרי שנתיים שאני נותנת את כל כולי לקהילה הזו הפכתי לאישות ממש מוכרת שם ולמנהלת של המערכת. בזמן כיהוני יצא לי להכיר חברה שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, שחשפה אותי לעולם האנימציה היפנית - אנימה. ומכאן היסטוריה.

תמיד הכרתי אנימה בתור סדרות לילדים שמשדרים בערוץ הילדים, אבל מה שיצא לי להכיר היה משהו שונה לגמרי- את הסדרות המקוריות שמשדרים ביפן, שמתחלקות למיליוני ז'אנרים מכל הסוגים, ושאי אפשר למצוא בדיבוב לעברית. כמו שציינתי, יש לי נטייה להרגיש בשליטה, זה משהו ממש מוזר ואני לא בטוחה אם זה טוב או רע עדיין, אבל מצאתי את הפורום אנימה-אייאל ולאחר מספר שנים של התמדה ועבודה קשה הפכתי ליד ימינו של בעל הקהילה הזו. בערך ארבע שנים מחיי הקדשתי לפתח את התחום הזה בארץ (כיום הוא מונה אלפים אז אני חושבת שיש לי חלק קטנטן בזה) וכשהרגשתי שמיציתי עברתי הלאה.
האנימה נתנה לי המון, ואני לא מתחרטת לרגע אחד על התקופה הזו בחיים שלי. למרות שהיא השאירה אותי במצב ילדותי מקובע היא שיפרה את האנגלית שלי לרמת דיבור שוטף, היא חשפה אותי לנושאים פסיכולוגיים, תרבותיים ויום-יומיים בעולם שהעשירו את הידע הכללי שלי בכל התחומים. בכנסים, שהיו אירועים גדולים ומפוצצי תקציב שנערכו כמה פעמים בשנה, הייתי מרצה מידיי פעם בנושאים שונים, הייתי... אפשר לומר מפורסמת. הרבה הכירו אותי, ואהבתי את ההרגשה הזו.
זו  הייתה תחילת שנת 2009, בה נחשפתי לראשונה לקוספליי (קוסטיום פליי- משחק בתחפושת) שהיה משהו שנחשב "היי סוסייטי" בקהילה, או כך חשבתי לפחות. רק הנחשבים ממש שכולם ערגו להם ובהו בהם בהערצה היו אלו שעשו את זה. הכרתי חברה שעזרה לי להתחיל, הייתי מאוהבת. הייתה בזה תחושה ממכרת כלשהי, תחשבו שיש דמות בדיונית מפורסמת שכולם אוהבים, ואתה זוכה להתחפש אליה ולשחק אותה, להיות מי שאתה כמה להיות, לאמץ את התכונות שאולי לעולם לא יהיו בך באמת ולהיראות כמו שלעולם לא תראה. לא יצא לי לעשות יותר מידיי קוספלייז, זה תחביב שדורש לגדל עצי זהב בבית, עשיתי משהו כמו 15 לעצמי ועוד 10 שתפרתי לאחרים. אך התחביבים המתחלפים האלה התגלו כלא יותר ממדרגות שיעודן להוביל אותי הלאה לתובנות אחרות, ועד מהרה הכה בי שזו רק ההתחלה.

בזכות חברה מתחום הקוספליי, בסוף שנת 2010 הכרתי את הקייפופ (פופ קוריאני), תחום שאני נמצאת בו עד היום. יחסית לאחת שבאה מהרוק והמטאל והייתה פריקית למהדרין זו הייתה בהתחלה ירידה ברמה מבחינתי. אבל מהר מאוד הבנתי עד כמה אני מתחברת לזה, או שזה סתם היה ממכר בקטע אחר. וכך ההיסטוריה חזרה על עצמה. כהרגלי בקודש חיפשתי את הקהילה, ומצאתי אחת קטנה ומצומצמצת, לא יותר מ200 איש שמודעים לזה ועוד 50 שבאמת לוקחים חלק במפגשים חברתיים. מהר מאוד השלמתי פערים של עשורים, אני מכירה את כל המוזיקה של המי ומה, ומכירה את כל האנשים החשובים. רק בשביל להרגיש שאני יכולה לייצג משהו הייתי יכולה להשקיע ימים כלילות בלחקור על זה עד לרמה שיכולתי להחשיב את עצמי כממש טובה בזה. עוד נטייה מזורגגת שלי.

לא היה פורום, הקהילה התקיימה בעיקר בפייסבוק שהיה רשת חברתית גדולה מספיק בזמן הזה, וככה המשכתי לעשות את מה שאני הכי טובה בו - לפתח. לקחתי את התחום הקטן הזה, ובעזרת עוד כמה אנשים משפיעים הרמנו את זה והמודעות הלכה וגברה. להיות חלק מאייקייפופ זה לא עוד ארגון מבחינתי, זה לא כמו שאר התחומים הקודמים שלי שפשוט התעלקתי על קהילה קיימת והשתלבתי אחרי שהם כבר היו בחצי הדרך, מבחינתי לפתח את הקייפופ בארץ היה לפחות 90% מההצלחה שלי, והרגשתי שהיה לי חלק כל כך גדול בזה שאני מרשה לעצמי לקחת כל כך הרבה קרדיט.
איך שגלגל מסתובב, הארי פוטר, לאנימה, לקוספליי לקייפופ ומשם לארצות מזרח אסיה.

אני עוד מעט בת 21, מאוהבת בקטע אחר בכל מה שקשור לדרום קוריאה, לתרבות שלה, למוזיקה שלה, לאנשים שלה, לסדרות שלה, לאופנה שלה... הכל מהכל. לגלות את הארצות האלה ולהבין כמה מדהימות הן וכמה עוצמה יש בתרבות של כל אחת מאלו שלמדתי להכיר במהלך שנות חיי (בין היתר יפן, סין, טאיוואן ועוד) שכל כך שונה מזו שאני מכירה פה בישראל, זה מילא אצלי את החסר במובן מסוים. יצא לי להכיר חברות שעד היום הן החברות הטובות ביותר שלי, בלי שום הבדל על רקע דת, גזע, מין או גיל, ואני יודעת שלמרות שהכרנו על רקע תחביב משותף אנחנו נמשיך להיות חברות גם אם כל אחת תחליט לפנות לשלב אחר בחיים שלה. אני אוהבת אותן כל כך והן נתנו לי המון, החזיקו אותי במצבים הכי קשים שלי ותמיד תמכו בי. אולי אחת הסיבות שאני באמת שמחה על כך התהליך הזה שנחשפתי אליו, אמנם בצורה לא כזו שגרתית חברתית ככל הילדים, אבל היה שווה כל רגע.

אז הפוסט הזה גרם לי להבין שוב את כל המעלות והחסרונות שלי, בין היתר שיש לי נטייה לשאוף להצליח בהכל, להרגיש בקונטרול, לנהל את הכל בעצמי, לקחת דברים לידיים ולהשתלט. יש לי גם נטייה לחתור לידע, אני אוהבת לגלות דברים חדשים, זה מלהיב אותי הרבה יותר מהדברים הרגילים והשגרתיים בחיי היום-יום. גיליתי את התכונות שלי כיוזמת, כמציעת רעיונות, כמבצעת. הצלחתי להרים אירועים, הפקות, לפתח קהילות, לפרסם בכל אמצעי אפשרי. למדתי להכיר אנשים שונים, להיחשף למצבים שונים, להתנהל מול מקרים שונים; אבל הכי חשוב, גם אם בדרכי הילדותית... למדתי להתבגר.