הסדרה מדברת על בחורה בשם אמנדה קלארק שבגיל צעיר אביה הופלל בביצוע פיגוע טרור שלא נטל בו חלק מעולם, ועל מסע הנקמה הארוך שלה בכל אלו האחראים בטיוח הפרשה. אני כרגע באמצע העונה השניה ואני בולעת את הפרקים האלה בלי מלח בשישי-שבת שלי בבית. סדרה מעולה, ממליצה בחום. אבל למוח היצירתי שלי יש נטייה לקחת סדרות עמוקות ומלאות לקח ומוסר השכל ולהלביש אותה על החיים האישיים שלי. כאילו לכל דבר שאני נתקלת בו בחיי היום-יום שלי יש איזושהי פרשנות שאני יכולה לשאוב.
אני לא אשחק אותה תמימה, אני בן אדם שמאוד קל להסית נגד משהו. לא יכולה להגיד שהייתי כזו שלילית תמיד, אבל זו תכונה שכן הייתה טבועה בי מאז ומעולם ואני מודעת אליה, ובעיקר מנסה להשמר ממנה. אבל את מי בעצם קל להאשים? נקמה היא לרוב הפיתרון הקל והלא חכם לכל המסכנים בעלי המזג החם. אני לרוב לא האופציה הראשונה, אבל מזג חם יש לי - והרבה ממנו. אני לא אומרת שאני מתכננת מסעות נקמה בכל בנאדם שמעצבן אותי, אבל אני כן אחת שנוטרת טינה בקלות. לא קל לי לבטוח ביותר מידיי אנשים, ומי שעוקב אחרי הפוסטים שלי יכול להבין גם כמה המציאות אוהבת לירוק לי בפרצוף בכל פעם שאני משחררת קצת, כאילו היא מנסה להזכיר לי שבסופו של דבר בן-אדם חלש נמדד בכמה הוא משתף אחרים בחולשות שלו. וזה מצחיק, כי באיזשהו מקום אני עושה את זה ממש עכשיו - יושבת וכותבת פה דברים אישיים לגמרי עליי ובעיקר על החולשות והרגשות שלי - אבל זה בעיקר מתקווה שאולי האנשים שבאמת צריכים לקרוא את המילים האלה כן יתקלו בזה ויבינו שזה מופנה אליהם. ואולי זו פשוט הדרך שלי לנתב את היכולות שלי, שיכולות בקלות להפוך למסעות נקמה קטנים ולא נעימים בכלל, למשהו קצת יותר חיובי.
אני אישית יכולה להגיד על עצמי שאם לדוגמא מישהו יחליט לעצבן אותי או את מעגל החברות שלי אני אתערב מיד ואזרוק איזו הערה עוקצנית שתבהיר לו איפה הוא עומד, גם אם הוא לא עשה לי משהו אישית. זה לא נחמד מצידי, אבל זה חלק ממי שאני. ואני יכולה להיות ממש מגעילה כשאני רוצה, והכי גרוע זה שאני יודעת את זה. אם נגיד מה שקרה לי לפני חודש היה קורה לי לפני שנתיים-שלוש הייתי גורמת לילדה הזו להתחרט על הרגע שבו היא נולדה או בכלל התעסקה איתי, כי וואו... אין לה שמץ של מושג כמה סבל אני יכולה לגרום כשאני באמת עצבנית. אבל במקום זאת ממש בחרתי להתעלות על עצמי ועברתי הלאה; ואני לא אשקר, זה מאוד מעצבן להסתכל מהצד ולראות איך מישהי מפזרת שקרים לכולם כדי שזה יראה אותה באור חיובי, אבל באיזשהו שלב הבנתי שלהחזיר לה לא יעזור לי בכלום, ועד כמה זה יכלא אותי במעגל הסגור הזה של "היא עשתה לי" ו"אני עשיתי לה". זה לא שווה את העצבים, את הזמן שלי ובעיקר לא את האושר שלי. וכן, להיות בנאדם נקמן ונוטר טינה אולי יגרום לתחושת אושר ועילאיות זמנית, אבל לטווח הארוך זה זורע רק רע בחיים, רע לכל החיים. לצערי האסימון הזה נפל לי רק כשראיתי את הסדרה. למזלי, הוא נפל מתישהו, וביחד עם עוד כמה אסימונים.
מכירים את זה בסדרה שבכל העונה הראשונה הגיבור הראשי עסוק בלחסל את הרע בסיפור, ואז כשזה סוף-סוף קורה יש איזושהי תחושת הקלה? ואז פתאום אתה מבין שכל מה שלא קרה עד עכשיו היה רק בורג קטן במערכת ושבעצם יש אויב הרבה יותר גדול ממה שחשבת? - החיים שלי, שחור על גבי לבן. כאילו לא משנה עם מה אני מתמודדת, אני פתאום מגלה שיש משהו הרבה יותר גרוע מזה. אני אשכרה חיה בסרט של עצמי.
תמיד אומרים לי "יהיה בסדר". אני שונאת את המשפט הזה, כל כך שונאת את המשפט הזה. ממש קל לאנשים לזרוק אותו לאוויר כאילו שזה יסדר הכל. למה שיהיה בסדר? למה אם יגידו לי שיהיה בסדר זה פתאום יהפוך את זה לבסדר?
גם את המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" תמיד שנאתי. אם אני אגיד לעצמי שיהיה בסדר זה לא יהפוך את זה לבסדר, זה רק יהפוך את זה לבסדר בראש שלי, לשקר לעצמי שיהיה לי טוב. מחשבה יוצרת מציאות, פחח, לחשוב מחשבות טובות לא יהפוך את המציאות שלי לטובה, הוא יהפוך אותה לשקרית.
בדיעבד, רק אחרי הרבה זמן הבנתי שזה כל מה שהייתי צריכה בעצם - לגרום לעצמי לחשוב שיהיה בסדר.
כי אם אני לא אשכנע את המוח שלי שיכול להיות תסריט שבו לסרט הזה יש סוף טוב, איך אני אי פעם אוכל להגיע לשלב הזה בחיים שלי?
ובחזרה לסדרה, למי שישים לב יש סמל של אין-סוף במקום האות g במילה "נקמה", ואם לומר את האמת אינפיניטי מככב בסדרה בצורה משמעותית ודיי ברורה - לחיי הנקמה אין סוף, הם ימשכו לעולם. חכם סיני זקן אמר שלהרוג את הכלב לא ירפא את הנשיכה, ומי כמוני יודע שכדאי להקשיב לסינים. אני לא מדברת רק על נקמה ספציפית עכשיו, בכללי, על כל מה שסבב אותי בשנה האחרונה. ואולי זה בגלל שאבא שלי כתב לי איזה "מכתב עידוד" שבאמת גרם לי לשבת ולבכות כשקראתי אותו מהבסיס, לדעת שזה לא רק אני בסיפור הזה, זה איך אני ומה שעובר עליי משפיעים על מה שקורה לאנשים אחרים ואיך גם הם שמים לב לזה. אבל בעיקר הבנתי שאם רע לי, זה בגלל שאני נתקעת על זה וגורמת לזה להיות ככה. אין טעם להתמרר על דברים רעים שקורים לי, ואם אני אמשיך "להחזיר" לכל דבר כזה כאילו שזה יתקן את המצב, זה לא, זה רק יתקע אותי במעגל הסגור הזה לנצח. אז כן, בשביל לצאת מהאין-סוף סה"כ צריך לחתוך אותו, ואז הוא נהפך לסתם קו פתוח.
אני לא יודעת אם הקטע שלי לחשוב על כל דבר יותר מידיי זה דבר טוב או רע, אבל אני אשתדל להשתמש בזה רק כדי להגיע לתובנות טובות כמו אלה.
Welcome the old-me (:
טוב אני אגיב לך פה במקום בפוסט לול (זאת שני אגב).
השבמחקמכל מה שכתבת רק רציתי להגיד ש-
להגיד "יהיה בסדר" זה לא בהכרח אומר שזה יהיה רק בראש שלך, זה מילים שדי עוזרות לי לפעמים לפתח תקווה שהכל עוד שניה נגמר. כי אם אני אהיה פסימית- אני לא אצליח לעשות את מה שאני רוצה. כי אין טעם כי גם ככה יהיה רע. אין לי סיבה לפעול לשנות את זה.
בקיצור, חיבוק מרחוק כפרע 3> ונשמעת אחלה סדרה. אולי אני באמת אתחיל לראות כי סיימתי את הסדרות שלי.
אוקיי במקום מיסס שנרקוקה זה שני כהן. אז השורה הראשונה לא רלוונטית.
מחקתראי! ממש אהבתי אותה D: ניראלי שזה סגנון שתאהבי גם D:
מחק