SM Versus The World.

I'm writing this post really angry, angry by how people can just overlook all the evil in this world and yet prefer to focus on one scapegoat, who made some unquestionable mistakes several years ago, and even though the lessons have been learnt - still bares the .fault up to this day

How comes anytime the name "S.M. Entertainment" comes up during conversations the reactions are  "worst label ever!", "anywhere but there!", while I read about what's going on in other labels and can't help but be in deep shock?

SM נגד העולם.

את הפוסט הזה אני כותבת זועמת, זועמת מהיכולת של המין האנושי להעלים עין מכל הרע שקורה בעולם ובכל זאת להתמקד באיזה שעיר לעזאזל אחד שלפני כמה שנים עשה מספר טעויות, שאף אחד לא מפקפק לגביהן, אבל עדיין נושא באשמה הזו עד היום. איך זה שתמיד שהשם "אס-אמ-אנטרטיינמנט" עולה לשיחה התגובות הן "חרא חברה!", "העיקר לא שם!!!", "החברה הכי גרועה בעולם!" כשאני יושבת ומתעדכנת במה שקורה בשאר הלייבלים בקוריאה ופשוט מזדעזעת?

Party in the USA

סבורני שהרוב חושבים שקייפופ פופולארי רק בקוריאה, ובכל פעם שמציינים משהו על מוזיקה קוריאנית ליד חברים אתם זוכים לתגובות כמו "הא, הבחור מגאנגנאם סטייל?". אז תרשו לי לצייד אתכם במידע שאולי יחמש אתכם נגד התקפות PSY ואנשים שמחפשים להמעיט בערך המוזיקה הקוריאנית, כי היא הכתה גלים בארה"ב עוד הרבה לפני שזכרתם והשפיעה על המון מהמוזיקה המערבית הנוכחית.

תרשו לי להתחיל עם אליל האלילים, ג'י הון, או בשם הבמה שלו - ריין.
ריין נולד ב1982 בסיאול שבקוריאה, הוא פרץ בשנת 1998 כחלק מלהקת בנים בשם "פאנקלאב" ובהמשך כזמר סולו בחברת JYP עם השיר "באד גאי" בשנת 2002. משנת 2007 ועד 2013 עבר לחברת ג'יי.טון שהקים הוא בעצמו, ותחתיה פרצו להקת הבנים הראשונה שלו - אמבלאק ולהקת הבנות TWO-X. ריין יצא לפגרה בתקופת הגיוס שלו, וכשהשתחרר עבר לחברת CUBE, שם נמצא עד היום.

ריין הפיץ לתעשיית המוזיקה הקוריאנית שירים שעד היום נחשבים לשירי חובה לכל אדם המחשיב את עצמו אוהד הז'אנר, כמו למשל לאב סונג, רייניזם והיפ סונג, שגרמו לו להצטייר כאחד האיידולים הסקסיים שקוריאה ראתה מעולם, בין אם בשירי בלדה מרגשים או שירי פופ קליטים וקופצניים.

פסטי...מה?

פסטיגל 2002 - פסטיגל מהסרטים,
מספר על ילד ואיש מבוגר שיוצאים במסע חיפוש
אחר הסרטים שנעלמו. בין מוסרי ההשכל -
כשהשניים קטנים לגודל של חרקים
ושרים את השיר "אל תשכחו את הקטנים".

בתור ילידת 93' ללכת לפסטיגל הייתה חוויה שאני לא אשכח לעולם. כל שנה מאז שהגעתי לגיל שבו יכולתי להכיל תכנים ויזואליים ולפרש אותם למשהו שאפשר להפיק ממנו תובנה כלשהי ההורים שלי היו לוקחים אותי להופעה של החיים, ובאמת חיכיתי לזה; לא בגלל שהושקע בזה הון תועפות שבוזבז על תפאורה, תלבושות ועל אנשי טכנולוגיה שיודעים להשתמש בתוכנות שיגרמו לאנשים שלא ניחנו ביכולות שירה מופלאות להישמע קצת יותר טוב - אלא באמת כי זה היה מרתק (ובין היתר כי כל הנ"ל לא היה נחוץ).

באמת שקשה לי, במיוחד בתור מעריצה כל כך הדוקה של הפסטיגלים דאז, לראות את מה שהולך ומדרדר כמו כדור במפולת שלגים בתעשיית הענק הזו. הרמה ירדה לחלוטין, התכנים שמועברים רחוקים מלהיות כאלה שהייתי רוצה שילדיי יגדלו עליהם, השירים חסרי פואנטה ברובם ונשמעים כאילו לא הושקע בהם הרבה מאמץ מלבד לתת לבָּחוּר לחפש כמה שורות שיתחרזו אחת בשניה, והרעיונות לנושאי הפסטיגל פשוט נגנבים בחוסר מקוריות מוחלט מטרנדים שנתיים; כאילו חנוך רוזן מקליד בשורת החיפוש של גוגל: "2014" קצת לקראת חנוכה ובודק מה הכי תפס השנה.
(ראו ערך: משחקי הפסטיגל\משחקי הרעב ולילה מטורף בפסטיגל\לילה מטורף במוזיאון).

יש מצב גדול שמי שקורא כרגע את הפוסט הזה לא מבין בכלל על מה אני מדברת ועל שום מה ולמה אני חושבת שיש לי את הזכות להשמיץ ככה את הפסטיגלים של העשור האחרון. ובכן, מצטערת לבשר לכם שאם אתם אכן לא מבינים במה מדובר - כנראה שפספסתם כמה מהיצירות הישראליות הטובות ביותר המיועדות לילדי המדינה.
אז תנו לי לחשוף אתכם לקצת מעבר ואולי, רק אולי, אצליח להשריש לתודעה שלכם את הסיבה שבגללה אני מאוכזבת משירים כמו שיר הסלפי, שיצא לא מזמן כטיזר לאחד משירי "משחקי הפסטיגל", פסטיגל שנת 2014.

Old-School Stage #7: Sunny Hill

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט. אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

והיום אני הולכת להתייחס לאחת הלהקות הטובות והלא מוערכות ביותר שקיימות בתעשיית הקייפופ - סאני היל.

סאני היל היא להקת פופ שנוצרה בשנת 2007 תחת החברה For Everyone Media כשהם שלושה חברים - ג'אנגהיון, ג'ובי וסונגהא, עם השיר "לאב לטר"; הם היו אחת מהלהקות הבודדות באותה תקופה ששילבו בה גם בנים וגם בנות יחד. באותה שנה עברה הלהקה לחברה Nega Network, הלא היא החברה של להקת הבנות המצליחה - בראון אייד גירלז, ונוספה ללהקה החברה הרביעית - קוטה.

Old-School Stage #6: J-MIN

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

והאמת שמזמן לא כתבתי, אני עובדת המון בשביל הטיסה לקוריאה וגם התחלתי לתרגם דרמה קוריאנית לאתר של אסיה4HB, אז אני עמוסה מעל הראש. אבל בגלל שראיתי שאנשים מתלהבים מהשיר החדש של ג'יימין וחושבים שהיא רוקי (!?!?!?!) הייתי חייבת לכתוב את הפוסט הזה, כי בדיוק בשביל זה התחלתי את הפרוייקט הזה!
אז הפעם אני אכתוב על ג'יימין, שפעילה משנת 2007 ועד היום (:

Old-School Stage #5: SS501

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

אז מאחר והיום הם חוגגים 9 שנים, וגם כי זה סימבולי כי זה הפוסט החמישי בנושא, אני אכתוב על הלהקה האהובה עליי - SS501. שהייתה פעילה בין השנים 2005 - 2010.

Old-School Stage #4: Wonder Girls

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

ובכן... הוונדרגירלס רחוקות מלהיות "ישנות ונושנות", אבל נוכחתי לדעת שקהל המעריצים שלהן בארץ קטן הרבה יותר מזה הראוי להן. במיוחד שמדובר בלהקה שבמשך זמן דיי רב כיכבה ביוטיוב תחת השיר הקוריאני הנצפה ביותר (עם גרסאת הלייב של נובאדי) והתחרה בג'י בקרב צמוד (כיום בעל 61 מליון צפיות).

אוהבי דרום סימונה

שלום לכולם, מזמן לא כתבתי כאן פוסט שמתפוצץ על מישהו אבל אני מרגישה צורך עז לעשות את זה מכל כך הרבה קייפופיסטים שרוצים אך לא יכולים.

אוהבי דרום קוריאה היא קבוצה בפייסבוק שמנוהלת ע"י אישה כבת 40 או 50 בשם סימונה בובו.
הקבוצה שימשה בעיקר כמקום מפלט לכל אוהבי האמנים והמפורסמים הקוריאנים בלי התבדלות על סוג מסויים של ז'אנר - שחקנים, זמרים, קומיקאים ועוד.
הבעיה מתחילה כשהמנהלת לא בדיוק מנהלת קבוצה שבה כולם יכולים להנות כאוות נפשם, היא מנהלת קבוצה שבה כולם אמורים לרקוד לפי החליל שלה. מעולם לא אהבתי את צורת השלטון הדיקטטורי הזה שהיא משליטה שם - מוחקת תגובות ופוסטים שלא נראים לה, משמיצה אנשים שהיא לא מחבבת על ימין ועל שמאל ובעיקר מנהלת את הקבוצה לפי ספר החוקים האישי שלה. בעבר היינו ביחסי הדדיות, לא שנאתי אותה, היא לא שנאה אותי ואני נכנסתי לקבוצה רק כדי לפנות לקהל היעד שבה. אבל הכל השתנה כשהמטבע התהפך ואני נהפכתי לאחת מאותם עשרות קייפופיסטים שהיא בחרה להתעלל בהם.

Old-School Stage #3: JQT

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

והיום על הפרק - JQT, שהיו פעילות בין השנים 2009-2012

Old-School Stage #2 - T-MAX

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

והיום על הפרק - טי-מאקס.

מתרגמים עילאיים ומתנשאים.

למי שיודע אני מתרגמת כבר כמה שנים מכמה שפות; למדתי את אומנויות התרגום כמקצוע מתוגבר לחמש יחידות אנגלית ונבחנתי עליו כבגרות בפני עצמה בכיתה י"ב לפני כמה שנים - אבל עוד הרבה לפני אהבתי לתרגם שירים/סרטים או יצירות אחרות. אני ושפות זה סיפור אהבה, תמיד התחברתי ליכולת המדהימה ליצור כמה סוגים של תקשורת ששונה שמיים וארץ אחת מהשניה ועדיין לשמור על אותם מושגים, ביטויים והבנה הדדית. בכללי - אני מעריצה שפות מסויימות על האנינות שיש בהן במילים מסויימות ופתגמים שאני מרגישה שאפשר לבטא את עצמי בהם רק בשפה מסויימת, כי גם אם יש להם מושג מקביל בעברית הוא לא בהכרח מביע את אותו רגש כמו בשפה אחרת.

Old School Stage #1: Kan Mi Youn

בגלל שהקהילה גדלה והאנשים החדשים שמגיעים הולכים ומכירים רק את הלהקות החדשות שיוצאות, אני מקבלת הרגשה שאנשים לא מכירים בכלל אמנים מפורסמים ומעולים אחרים שלא מקדמים בשנים האחרונות, או לחלופין במידה ואמן "ישן" שלא קידם כמה שנים חוזר בקאמבק הם בטוחים שמדובר באמן חדש שפרץ בדביוט.
אז החלטתי לצאת בפרוייקט לא עקבי במיוחד, אבל אני הולכת לכתוב כאן פוסטים על אמנים ושירים שלהם שאני אוהבת ואני חושבת שנכון להכיר לעולם את היצירות שלהם כדי שלא ישכחו (:

המדריך למתרגם המתחיל (:

יותר מידיי אנשים מגיעים ושואלים אותי איך ומה ולמה... אז אני אעשה פה מדריכון קצרצר כדי לחסוך לעצמי את ההסברים המרובים, וגם לכל אלו שצריכים עזרה - זה המקום.

לפני הכל, אתם צריכים שיהיו ברשותכם שלוש תוכנות:
Aegisub - תוכנה שבאמצעותה מתזמנים ומעצבים את הטקסט שאתם רוצים לחבר לתרגום, או בקיצור - בונים את התרגום עצמו.
AviRecomp - תוכנה שמדביקה את התרגום לסרטון והופכת אותם לקובץ אחד.
FormatFactory - תוכנה שממירה סרטונים מכל פורמט שהם לכל פורמט שתבחרו, אתם זקוקים לה כדי להמיר את הסרטונים שלכם (שלרוב יהיו בפורמט mp4) לפורמט AVI - שרק אותו התוכנה של AviRecomp קולטת ועובדת איתם.

Make Your Move [סיקור]

Make Your Move הוא סרט רומנטיקה המבוסס על המחזה רומיאו ויוליה מאת ויליאם שייקספיר. הסרט שוחרר באוקטובר 2013 בהונג קונג, ובאפריל 2014 בקוריאה ובארה"ב. אורכו כשעה וחמישים דקות.

העלילה מספרת על דוני (דרק האף), בחור חביב מניו יורק שאוהב לרקוד ונאסר לשנתיים בעבור פשע שביצע. הוא משתחרר וממשיך את מסורתו כרקדן רחוב, אלא שקצין המבחן שלו לא מסכים עם דרך החיים אותה אימץ ודורש ממנו להפסיק. דוני, שבראש מעייניו רק הריקוד, מחליט לנסוע חזרה לניו יורק למרות שנאסר עליו לעשות זאת והולך לפגוש את אחיו הגדול, ניק (וויזלי ג'ונתן), שמנהל מועדון ריקודים. דוני מגלה מהר מאוד שניק ושותפו לשעבר קאז  (וויל יון לי) כבר אינם עובדים יחד בגלל איש עסקים ששם טריז בין השניים מאחר ורצה להשיג את אחותו של קאז - איה (בואה קוון), שהיא רקדנית וחברה בלהקת מתופפות על טייקו (תופים יפניים) המנסה למצוא ספונסרים שיעסיקו אותה ואת חברותיה כדי שלא ישלחו אותה חזרה ליפן. כשדוני פוגש באיה לראשונה מתחיל סיפור אהבה שנקלע עד מהרה לריב הסוער בין שני אחיהם הגדולים, ומלווה בעולם הריקוד המשותף לשניהם.

יום בחיי IKPOP

אני לא חושבת שיצא לי לדבר על התפקיד המשמעותי בחיים שלי בינתיים, ובגלל שהרבה אנשים לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים - אני חושבת שהגיע הזמן לשתף.

IKPOP (ה-I מייצגת את ישראל וKPOP את הפופ הקוריאני) הוא ארגון ללא מטרות רווח שהוקם ב8/3/11 ומטרתו לפתח ולהעצים את המודעות לתרבות המוזיקה הקוריאנית בארץ. אני אישית נכנסתי לתחום באוקטובר של שנה קודם לכן, אז היה הארגון עוד בשלהי ההקמה שלו והתבסס בעיקר על מפגשונים קטנים של אנשים שאוהבים את אותו תחום עיסוק, בסביבות סוף 2011 כבר הפכתי לחלק רשמי מהאירגון במטרה לתרום לפיתוח התחום שאני כל כך אוהבת.

רגע לפני הסוף

אני באמת לא בנאדם שמאמין בסגירות מעגל, אבל קשה לי להתעלם מצירופי המקרים. 
ממש שבוע לפני שהתגייסתי היה לי ריב מאוד גדול עם אבא שלי; אני לא זוכרת ממש על מה זה היה, שנתיים עברו מאז אחרי הכל, אבל אני זוכרת שלא דיברנו שבועיים וממש לא רציתי שהוא יבוא איתי ללשכת הגיוס. קצת הזוי לחשוב על מציאות שבה מישהו הולך להתגייס בלי ההורים שלו, אבל זה מה שרציתי באותו רגע. בסופו של יום הם כן באו איתי, רק בשביל הפרוטוקול וגם כי לא ממש היה לי איך להגיע ללשכת הגיוס בשבע בבוקר אם לא ברכב... אז כל תהליך הגיוס והפרידה היו אלו ששברו את הקרח, אבל אני בחיים לא אשכח את ההרגשה הזו. 
תמיד אומרים שבניגוד לאלימות פיזית, בכוחן של מילים להשאיר צלקות שגם אם הן יגלידו הן תמיד ישאירו חותם. ולמרות החזות המאוד בטוחה בעצמי אני בן אדם מאוד רגשני וקל לפגיעה, וכל מה שנראה כלפי חוץ הוא לא יותר מאשר "שיריון" שנועד להגן עליי מהפגיעות האלה. כמו אנשים שצוחקים כדי להסתיר את הכאב? בול אני.

אדוני אדוני

אני חושבת שכל סוואן נורמאלי התרגש לשמוע שלגירלז ג'נריישן עתיד להיות קאמבק קוריאני השנה, ואחרי המון פאשלות מצד SM - איבודי העריכה של הקליפ יותר מפעם אחת ודחייה של הקאמבק - הוא סוף סוף הגיע. לשיר האזנתי כבר מזמן, הוא היה נחמד, לדעתי לא ברמה מספקת לקאמבק קוריאני מצד הבנות, ועוד אחרי הקאמבק האחרון שלהן - I GOT A BOY, זה היה אפילו ירידה ברמה. אבל הבלגתי, זה מיני אלבום וסגנון קצת שונה שהן כנראה מנסות פה; והשיר נסבל אז זה הכי חשוב, כנראה אני אתאהב בו עוד כמה שמיעות. אבל אחרי שהקליפ יצא מצאתי את עצמי מאוד מבולבלת. היה שם מעין סיפור-עלילתי, פחות קטעי ריקוד שזה נדיר אצל גירלז ג'נריישן, והמון בלבול- כי זה לא היה מובן בכלל. אני ושני החלטנו שאין מצב שSM פשוט זורקים פריימים אקראיים ביחד, וניסינו לנתח את מה שקורה שם. הרי לכם התוצאה (:

פרובוקטיבי או פרודוקטיבי?

אני אשים את כל הקלפים על השולחן, נדיר שאני אוהבת את סגנון השירה הצפצפני והמתמם, היותר נפוץ ביפן, אבל אני גם לא ששה מכל מה שהולך בארה"ב עם כל בחורה שניה שמתפשטת בשביל... להעביר שום מסר בעצם. קוריאה יודעת לשים את הגבולות שלה בעיניין הזה, זה למה הערכתי אותה, למרות שהמון פעמים מצאתי את זה מוגזם שהם מצנזרים תנועות שלא כל עוול בכפן. וכן, המון פעמים זה מרגיש כאילו קוריאה מנסה להסתיר את העיניים לצופים שלה כאילו שהם ילדים בני חמש שקפצה להם פרסומת פורנו למסך המחשב; אבל מאז תחילת שנת 2014 הטרנד הולך וגובר, וכך נדמה כי כל הצנזורה השנואה עלינו כל כך היא לא יותר מאשר הליך נחוץ.

הנקמה המתוקה.

עקב פטירתו של מחשבי היקר, האובססיה של אחים שלי לשלהם ובעיקר התקציב הדל שלי שלא מאפשר לי לצאת לטייל בכל יום שאני בבית - הייתי צריכה איזושהי תעסוקה, שבזמן האחרון לובשת את צורתן של סדרות זמינות מאת הוט VOD. כך שלמרות הכותרת הפיקנטית למדיי, אני מדברת הפעם על הסדרה האמריקאית - נקמה.

הסדרה מדברת על בחורה בשם אמנדה קלארק שבגיל צעיר אביה הופלל בביצוע פיגוע טרור שלא נטל בו חלק מעולם, ועל מסע הנקמה הארוך שלה בכל אלו האחראים בטיוח הפרשה. אני כרגע באמצע העונה השניה ואני בולעת את הפרקים האלה בלי מלח בשישי-שבת שלי בבית. סדרה מעולה, ממליצה בחום. אבל למוח היצירתי שלי יש נטייה לקחת סדרות עמוקות ומלאות לקח ומוסר השכל ולהלביש אותה על החיים האישיים שלי. כאילו לכל דבר שאני נתקלת בו בחיי היום-יום שלי יש איזושהי פרשנות שאני יכולה לשאוב.

לא משהו.

מכירים את זה שאתם קמים ומבינים שזה לא היום שלכם? אז זה מה שעובר עליי בערך רוב השבוע. כל שבוע.
אני באמת חושבת מה יקרה כשאני אשתחרר, כביכול לא עוד הרבה זמן בכלל, אבל בפועל עוד המון המון ימים מיוסרים שכאלה.
אני מנסה רגע לחזור אחורה, שנתיים קודם, הייתי כל מה ששאפתי להיות. אולי פחות בוגרת, דברים שכן יאמרו לטובת צה"ל, ואני לא מתחרטת לשנייה על כל רגע שעברתי בשנתיים האלה, אבל אם הייתה לי זכות בחירה אם להתחשל ולהתבגר באמצעות סיטואציות קשות כמו אלו שעוברות עליי בשנה האחרונה או להתבגר בצורה פחות מייסרת ומשמעותית אבל להשאר בנאדם שמח כשהייתי... אני שואפת ביותר לאופציה השניה כרגע. אולי סתם כי אני בסערת רגשות מתמדת בזמן האחרון, ואולי אני אסתכל על הפוסט הזה עוד שנה-שנתיים ואגיד לעצמי שזה ממש לא נכון ושהשירות שלי היה הדבר הכי טוב בחיים שלי, אבל כרגע זו ההרגשה שלי.
אני לא מזלזלת בשום תפקיד בצבא, אבל אני לא יכולה להתייחס לתפקיד שלי בקלות ראש. כשרק הגעתי לחמ"ל הערכתי כל כך בנות שסיימו שנתיים שלמות על המסך, והיום אני מבינה עד כמה קשה זה. אבל מעבר לזה שזה תפקיד כל כך לא מוערך, קשה ומתסכל... מעצבן אותי כל כך שדווקא מהפיקוד שלי אני צריכה לסבול את כל היחס הזה. מבנות שאני בעצמי חפפתי ואיקלמתי בבסיס הזה לבנות שיצאו לקורס פיקוד ובשנייה שכחו מה זה להיות בצד השני. כל פעם אותו סיפור. הן אומרות שהן לא ישתנו, הן אומרות שהן יזכרו מאיפה הן באות, ועוד שקרים, ועוד שקרים, ועוד שקרים.
אני יותר מתוסכלת מזה שכל כך אכפת לי מהמקום הזה למרות כמות הפעמים שהוא מאכזב אותי ומוכיח לי שהוא לא שווה את זה. והיום כשבכיתי כל כך הרבה בכלל שלפסקל שלי לא היה סנסור, כאילו, מי שיבין על מה דיברתי כרגע יחשוב שאני ממש מפגרת. אבל זה פשוט תסכל אותי לשבת ארבע שעות מול מסך ולדעת שאני לא יכולה לעשות כלום. ולאף אחת פשוט לא היה אכפת. ברור גם שהקצינה שלי תתעצבן עליי שאני מעוצבנת מזה. אבל שוב, אותה תחושה מעצבנת שלאף אחד לא אכפת.

אז אני מקווה שהשחרור שלי לא יאכזב אותי, ושהאזרחות תקבל אותי בידיים פתוחות. כי כרגע זו התקווה היחידה שלי שעוד חודשיים אני לא אקום וארגיש שזה עוד יום מיותר. כי נשבעת שאני לא יודעת איך אני מצליחה להחזיק את עצמי כאן.

עניין של זמן.

תמיד שנאתי לשמוע את המשפט "כשתגדלי תביני", כי אף פעם לא הייתי בוגרת מספיק כדי לשאוב שום מידע שרציתי לדעת, בשום שלב. תמיד אותו תירוץ, "כשתגדלי". אבל אני גדלה, וככל שגדלה הסקרנות כך הסיווג המודיעיני שלי הולך קטן, והלגיטימציה לדחוף את המשפט הזה מכפילה את עצמה.

רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את ההבדל בין להתבגר ללגדול. עד גיל 18 גדלתי פיזית, גם התבגרתי במובנים מסוימים, אבל מעולם לא קישרתי שיש הבדל מהותי בין שני הדברים. רק בשלוש שנים האחרונות התחלתי באמת להבין דברים מעבר לחשיבה הרציונאלית והרגילה, במיוחד כשהמערכת הצבאית הובילה אותי למצב שבו הייתי חייבת להתחיל להבין את ההבדל. כשאתה שואף לקורס פיקודי כלשהו אתה חייב להוכיח את עצמך, אי אפשר באמת לבלף בזה, אתה יכול "לשחק אותה" חייל מצטיין, אבל כמו בסרטים המוכרים - גם סוכנים כפולים לפעמים נופלים בפח המציאות הבדויה. אז כחלק מהתהליך של הפיכה בין חייל למפקד, גם אם בסופו של יום לא סיימתי את פרוצדורת הקצונה, נחשפתי להמון הרצאות, סיעורי מוחין, ישיבות ודיונים על המהפך הזה ואלו הם שהובילו אותי לזווית ראיה אחרת לגמרי. אולי בגלל שלא סיימתי את הקורס עדיין נשארתי תלויה באוויר, שיקולי הדעת שלי לא מושלמים (של מי כן בעצם?) אבל אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שאני פחות או יותר מבינה שהייתי יכולה לעשות דברים בצורה שונה אם הייתי עושה אותם היום. 

נוסטלגיה.

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." - יגאל אלון (מתוך הספר "מסך של חול").

אני לא נוטה לדבר על העבר שלי יותר מידיי, אנשים שמכירים אותי ביסודי נשארו מאחור, אנשים שהכירו אותי בתיכון הכירו אותי רק מהתיכון וכאלה שהכירו אותי בצבא הכירו אותי רק מהצבא. לא הייתי בנאדם שמדבר על עצמו מעבר למה שצריך, היו לי תקופות שכן הייתי ונכוויתי מהן, אז אני לא חושבת שהמון פה יודעים עליי באמת.

מכתב לתצפיתנית הטרייה.

יש לי חברה טובה שהיא מפקדת בהכשרת תצפיתניות. יום אחד היא ביקשה ממני לכתוב מכתב לבנות שעומדות לסיים את הקורס, מכתב מוטיבציה כזה. החלטתי לפרסם אותו (:

לכל אלו שלא בקיאים כל כך במהות התפקיד, תצפיתנית היא חיילת שמגיעה לחמ"ל בגבול מסויים: גבול ישראל-עזה, גבול ישראל-מצריים, גבול ישראל-סוריה/לבנון או גבול ישראל עם ישובים ערביים ביהודה ושומרון.
תפקיד התצפיתנית הוא להכיר את השטח שלה ברמה הטובה ביותר ולפקח עליו 24/7 (בחילופי משמרות), שבתות וחגים, ימים ולילות. במידה ויש חשש לפח"ע (פעילות חבלנית עויינת) של גורמי טרור, התצפיתנית לומדת להתנהל גם במצבי חירום ולהכווין כוחות רגליים או רכובים של צה"ל כדי לסגור מעגלי אש, בתקווה לתפוס את המחבלים לפני שהם מספיקים להונות רע. כדי לגרום לזה להשמע מגניב, תצפיתנית לומדת לעבוד עם טנקים, מסוקי קרב, לוחמים ועוד המון אנשים ואמצעי לחימה מתקדמים במערך הצבאי. ובנינו? אפילו הכוחות הכי בכירים סומכים על התצפיתנית שתשמור עליהם כשהם בסיורים על קו הגבול.

נקודת שבירה.

אני בנאדם מאוד חזק בדרך כלל, אבל בחודשיים האחרונים אני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי. אני מנהלת כל כך הרבה רבדים בחיים שלי וכמעט בכולם אני מתמודדת עם בעיות כרגע... אני חושבת שהכל מתנפץ לי בפרצוף.

אני בנאדם מאוד ערכי, אני אלך עם משהו שאני מאמינה בו עד הסוף גם אם הוא יהיה קיצוני, אבל לאחרונה אני מתחילה לחשוב שאולי משהו אצלי לא בסדר; איך אני מצליחה לריב עם כל כך הרבה אנשים למרות שאני עושה את מה שאני רואה לנכון? ואולי אני לא רואה נכון?

אני חושבת שכרגע 80% מהבעיות שלי הן בצבא, ואני כל כך שבוזה ועייפה שכבר אין לי כוח להחזיק את עצמי. יש לי תפיסה קצת אחרת מאנשים, אולי כי יצאתי לקצונה וכבר התחלתי את תהליך הראייה המערכתית, אז אני תמיד נוטה להסתכל על כל סיפור משני הצדדים ולעשות את מה שנכון בלי אפליות בין חברות. אבל לפני שבועיים קרה איזה משהו לא נעים בבסיס בין חברות טובות שלי לחברה אחרת שלי, ולמרות שהן חברות טובות שלי שום דבר לא הצדיק את ההתנהגות המגעילה הזו. לא שאני חושבת שהילדה השניה צודקת, היא אפילו לא, אבל עדיין... באמת שההתנהגות שלהן לא מכבדת לא אותן כבני אדם ולא אותן כחברות שלי. ובאמת שבאותו רגע כל כך נגעלתי מההתנהגות הזו שהחלטתי להתרחק מהן עד שהן יחזרו להיות בני אדם ויכירו בטעות שלהן, ואמרתי להן את זה.

The Magic of Friendship.

אני בנאדם חברותי, משהו שאני בלי ספק יכולה להגיד על עצמי; ועברתי כל כך הרבה מסגרות בחיים שהקנו לי חברים מכל המינים והסוגים... אז אני חושבת שלחברות שלי מגיעה איזו פריקת אהבה משלהן. 

לקח לי המון זמן להגדיר קבוצה מסויימת בחיים שלי כ"חברות הכי טובות", כי תמיד נוכחתי לגלות עד כמה חברות היא דבר תלותי ולא אמיתי מספיק. זה כמו להגיד שאתה מאוהב, אתה לא באמת יודע שאתה מאוהב עד שאתה לא חווה כמה מערכות יחסים ומבין עד כמה אהבה זה יחסי. אתה יכול לחשוב שזה הקשר הכי מדהים ומושלם בעולם ואז כשאתה נכנס למערכת יחסים עם מישהו אחר וזה הרבה יותר טוב ממקודם אתה מבין כמה עיוור היית. 

Pink Ocean

אובססיה.
מה זה אובססיה בעצם?
למה כשאני אומרת לאנשים שאני אוהבת סדרות יפניות מצוירות זה שונה מאנשים שאוהבים סרטי דיסני? למה שאני אומרת לאנשים שאני אוהבת מוזיקה בקוריאנית, יפנית וסינית זה שונה מכל הבנות האלה שאומרות שהן אוהבות שירים בספרדית?
למה? כי ספרד זה שגרתי? כי משדרים טלנובלות ארגנטינאיות בארץ? או סתם כי יש לכולם סלידה מאסיאתיים רק מעצם העובדה שהם מלוכסני עיניים ונתפסים כזרים ושונים?

הסבון ממנו עשויה הבועה סביבה אני חיה.

אז אני אמורה לכתוב איזה פוסט היכרות התחלתי או משהו לא?
קוראים לי תאיר, נכון לשנייה זו ממש בת 20 ו7 חודשים, גרתי באשדוד וכרגע גרה בגן יבנה, יש לי שני הורים מדהימים ושלושה אחים קטנים, אני משרתת בצבא ההגנה לישראל כבר שנה ו9 חודשים, אמורה להשתחרר עוד מאה ימים ולהיות בבית כבר בפסח הקרוב כאזרחית רשמית; מחשיבים אותי כילדה ממש חכמה... דיי ממוצעת אם תשאלו אותי, אבל אני בעלת נטייה הזויה להתחבר כמו מגנט לדברים לא שגרתיים. לא יודעת אפילו איך להתחיל להסביר את הנטייה הזו, זה באמת משהו שתבוע בי.